לא היה הרבה. אלו היו מילים קטנות פה ושם. אמירה אחת על הלבוש שלי, ואחת על כך שאני מקור הרוע בעולם, ועוד אמירות כאלו פה ושם.
לא היה מספיק כדי שאני אגיב. הבלגתי. באופן כללי אני אדם שמבליג, גם אם היה לי אומץ כנראה לא הייתי עושה כלום. אבל שמתי לב, והדברים נצרבו במחשבתי. החזירו אותי לתקופות חשוכות יותר, שאת אחת ממעט אנשים להם סיפרתי עליהן. תקופות שאני מנסה שלא לזכור.
ביקשת ממני לא להתקרב אליכם יותר, לא לדבר איתכם. הסכמתי. אומנם בצער, שכן כמו שכתבתי כאן מספר פעמים את הצלת לי את החיים, לא פחות. אבל הסכמתי. הגיע לך הרבה יותר, אז לדבר קטן כזה לא יכולתי לסרב.
הזמן כהרגלו נע קדימה, ועברו להן שנתיים. החיים שהתנעת התקדמו למקום טוב יותר ויפה יותר, ואתם עדיין ביחד, אז אני רק יכול להניח שגם אתם התקדמתם מאז. אבל רצה הגורל, ואולי זה סתם מזל רע, ונפגשנו עוד פעם. פשוט היינו באותו מקום באותו זמן. אני נשארתי בהבטחתי, לא יצרתי קשר. אולי עכשיו כבר ניתן להגיד כי המחסום נשבר, וההבטחה כבר לא תקפה, אני לא יודע.
שנינו טעינו. אין לי ספק. אין צורך להכנס לפרטים של מי יותר ומי פחות. לעניות דעתי אין לזה חשיבות. ואז ברחתי. אני אדם פחדן, קשה לי להתמודד עם תוצאות מעשיי. אז הצטדקתי, ניסיתי למצוא פתח מילוט, לצאת פחות רע ממה שעשיתי, להוכיח לעצמי שאני לא נורא כמו שאני מרגיש. במחשבה אחורה זה באמת רק עושה הכל יותר גרוע. בטעויות צריך להודות, אין דרך מילוט מזה.
אבל עברו שנתיים. אני התקדמתי הלאה. אין שום כעס, שום טינה. לא נראה לי שאותו דבר נכון גם עבורך. לא נראה שסלחת. האם באמת שנתיים לא מספיקות בשביל לסלוח? או שאולי המקרה האחד הזה הספיק, למרות כל מה שקרה לפני, להוכיח לך שאני באמת אותו אדם נוראי שאת מנסה להציג אותי? אני באמת כזה נורא?
אני באמת מצטער על אותו היום. לא משנה עד כמה חזק הוא להט הרגע, ההשלכות לעולם אינם שוות את זה. איבדתי את הידידה הכי טובה שלי, ואיבדתי את החבר הכי טוב שלי, ואיבדתי חלק לא קטן מהכבוד העצמי שלי. אבל לפעמים אני עדיין חולם, חלום הזוי, בו אנחנו עדיין ידידים, ואני והוא עדיין חברים, איכשהו מצליחים להתקדם הלאה. הזוי ולא הגיוני בשום צורה. חבר שלך בטוח לא יאהב את זה, וחברה שלי בטוח לא תאהב את זה. אבל, אולי זאת לא משאלה של כוכב נופל. אולי.
ואולי, עם קצת מזל, תקראי את זה כאן, ויחסך ממני המאמץ הגדול של לנסות להגיד את כל זה פנים אל פנים.