אני כדור פורח

(סיפור ראשון שלי)


ואז היא הסתכלה עליי במבט הזה שלה והמשיכה לתפור את השמלה. תמיד חשבתי שתתאים לה שמלה ורודה כזאת, קצרה, עם מחשוף קטנטן, שכשהיא תרוץ איתה, איתי, בפארק הירוק ותסתובב, השמלה תתננופף ברוח.. ואנחנו ניהיה מאושרים! אבל כבר מאוחר מדי... היא לא הספיקה לתפור אותה.
יום אחד, אולי יום רביעי, זה היה חופש, שבועות אם אני לא טועה... בכל מקרה, באותו יום נשארתי לישון אצלה, בפעם הראשונה, לא היה כלום.. כמובן, אבל היה כל כך כיף..! בהתחלה כשנכנסתי לבית, שהוא כבר הבית השני שלי, בלי לדפוק, הלכתי ישר למזוג לעצמי מים, כי היה מאוד חם באותו יום. המים היו קרירים, מילאתי את כפות הידיים שלי בהם ושפכתי על הפנים, היה כל כך נעים! ברור! ברור, שזה יהיה נעים.. הרי סוף מאי בחוץ!- כל דבר קר יהיה נעים, גם אם זה איזה ברוקולי קפוא. היא ישבה בסלון כשנכנסתי, ואז בזמן שעצמתי את העיניים ושטפתי את הפנים היא הבהילה אותי, "בו!" הייתם צריכים לראות איך קפצתי! ואז מהר מאוד היא נישקה אותי, נשיקה מהירה כזאת, לא רצינו שההורים יראו.
ההורים שלה מאוד, איך לומר, שמרנים. הם לא בדיוק פתוחים לאהבה אצל צעירים. רק חתונה. והאמת - אין לי בעיה להתחתן איתה.
אחרי שמזגתי לעצמי את המים המיוחלים לקחתי את התיק שלי, והלכנו לחדר שלה.. החדר שלה הוא אולי החדר הכי קסום שקיים. קירות צהובים, והכל לבן, השולחן, המדפים שעליהם רוקדות פיות חרסינה ושוכבים ספרים מעניינים, הכיסא שנראה כאילו לקוח מאיזו תערוכה יוקרתית, המיטה הגדולה והרכה שמכוסה בבד עדין כזה... כזה נעים למגע... המיטה הזאת..הארון היפייפה שתלויים עליו 2 פוסטרים צבעוניים, אחד של פיונה אפל שאנחנו אוהבים, ואחד של מריה מנה..נכנסנו לחדר. זרקתי את התיק באגרסיביות על הרצפה, ונפלתי בבהמתיות על המיטה, כמה פעמים כבר עשיתי את זה, ובכל פעם היא אומרת "די! שלא תתקמט השמיכה.." ובעצמה נשכבת לידי ומחבקת אותי. "מה רע בזה שהיא תתקמט, ככה לפחות יראה כאילו גרים בחדר שלך." "אויש..." היא מסמיקה וממשיכה לחבק אותי, בעוד הידיים שלי פרושות לרווחה על המיטה. לעולם לא חשבתי שארגיש אושר כזה עצום, שהחזה שלי יתמלא בפרפרים שרק יחכו לצאת לי מהפה ולהשאר על כל חלק בגוף שלה. שכבנו ככה על המיטה, בערך חצי שעה עד ששמענו מהמטבח "שריל! למה את לא שוטפת את הכלים אחרייך אף פעם".. אבל האשמה היא שלי, אני לא שטפתי את כוס המים, שוב. "אני באה!" ספרתי בלב 47 שניות כמו תמיד, והיא חזרה לחדר. החלטנו בכל זאת לקום מבועת חוסר הזמן שבה נתקענו, ולעשות משהו, היא הציעה שאני אוריד איזה סרט באינטרנט, ובנתיים היא תכין פופקורן במטבח. אני כמובן לא התנגדתי, היתה לי הפתעה. היא יצאה מהחדר, ואני מהר מאוד סגרתי את התריסים, הוצאתי את הנרות בריח וניל שהיו לי בתיק, והדלקתי אותם בכל מיני פינות בחדר, שיהיה רומנטי. הוצאתי את העוגיות שהכנתי במיוחד בשבילה, עוגיות שוקולד צ'יפס בצורת לבבות, כמעט שרפתי את המטבח כשהכנתי אותן! אבל אל דאגה, טעמתי, והיה להן אחלה טעם. לשם שינוי. בינתיים חיפשתי 'סרטים רומנטיים לצפייה ישירה' בגוגל, אף אל פי שזה לא ממש הז'אנר האהוב עליי,כן? אבל צריך להראות אהבה באופן כלשהו בכל זאת.. ונשיקות ממנה... נשיקות ממנה.. זה אלוהות. הדלקתי את הסרט והיא נכנסה לחדר.
לא הבנתי מה עשיתי לא טוב, אבל הצעקה שהיא צרחה, אם אני לא טועה, הגיעה מטבעון שלנו,עד לתל אביב. "י ש   ל י   א ס ט מ ה !!! אני לא יכולה להריח ריחות כאלה!!". שיט, שיט, שיט, עד שאני מנסה לעשות משהו יפה, הכל נהרס, אבל בסדר שמרתי על קור רוח, כיביתי מהר את כל הנרות ופתחתי את החלון. למזלנו ההורים שלה יצאו מהבית בדיוק כמה דק' לפני. 
היא השתעלה כמה פעמים ועבר לה. הרגשתי הקלה. בכל מקרה ניסיתי להפוך את הרגע הזה רומנטי איך שהוא, והשווצתי בעוגיות שהכנתי "תראי את העוגיות שהכנתי במיוחד בשבילך! עוגיות שוקולד צ'יפס!" היא חייכה את החיוך החמוד שלה, עם הגומה הזאת בצד, העיניים הכחולות-עמוק שלה נראו זוהרות (לא בטוח אם בגלל האסתמה או מההתרגשות, נתון לפרשנויות כמובן.), והיא פתחה את הפה ואני שמתי לה את העוגיה על הלשון. היא התפלאה ואמרה "ואו! זה ממש לא רע!" היא שינתה את הקול לקול של שדרנית ספורט ואמרה "והזוכה הערב בגביע העוגיה הטעימה הוא... היא... הם.... ג'ואי אלברג!". צחקקנו במשך כמה שניות ארוכות, ואז לקחתי את הלפטופ שמתי על הברכיים ונשענתי על הקיר האחורי, היא באה והתיישבה ליידי, והדלקתי את הסרט.
זה היה סרט על ילדה בגיל 17 שנכנסה להריון והילד שממנה בא התינוק לא בורח בסופו של דבר והם מגדלים את הילד שלהם, האמת, שזה היה סרט ממש טוב יחסית לסרט רומנטי, ציון - 8 מתוך 10. כמובן שעדיף איזה סרט עם יותר פעולה ומתח, אבל גם זה היה טוב, חוץ מהסוף הקיטשי שהם התחתנו והתנשקו, אבל זה הרגע שבו זכיתי לנשיקה ארוכה משריל והחזה שלי שוב התמלא בפרפרים.
כבר נעשה חשוך, אולי 9 בערב. הרעב התקיף אותנו מכל הכיוונים, אז הלכנו למטבח והכנו מילקשייק תות בננה, לקחנו כמה עוגיות אוראו, ושאריות של עוגת גבינה טעימה שהיתה אצלם במקרר.
אכלנו, אני כמובן לא שבעתי, אבל מה עכשיו אני לא אעשה פרצופים. היא שבעה, זה בטוח, רזונת שלי.
הלנו לחדר שלה שוב, והיא הראתה לי חתיכות בד שהיו אמורים להפוך לשמלה באופן כלשהו. היא לומדת עיצוב אופנה באיזה קורס מיוחד שפתחו פה לנוער, האמת שהצבע של השמלה ממש התאים לה, ורוד כזה קצת אפרסק, משהו לא ברור, אבל זה בטוח יתאים לשיער המתולתל הבלונדיני זהב שלה, ולעיניים הכחולות-עמוק שלה, ולשרשרת הסגולה שהיא לובשת תמיד לאירועים מיוחדים..
"רואה? זאת תיהיה שמלה בסופו של דבר." "אני בחיים לא אבין איך הדבר הזה יהפוך לשמלה"
"אויש נו! זה כ"כ פשוט, רק נשאר לחבר בין החלקים, החלק הקשה הוא הגזירה... בעצם למה אני בכלל מסבירה לך.. "
הנהנתי עם הראש כמו פינגווין שיכור וחיבקתי אותה " אם זה מה שעושה לך טוב..", היא דחפה אותי קצת, ואני נפלתי אחורה כאילו בטעות, כאילו מהדחיפה שלה, ואיך שהוא מצאנו את עצמינו בפוזה מעניינת, אני -ידיי פרושות, והיא שוכבת עליי. מעניין.
למחרת היא היתה צריכה לקום מוקדם ללכת לאיזה אירוע של הקורס עיצוב אופנה שלה, אז הלכנו לישון מוקדם, ב10.
שכבנו כמו שתי מומיות, היא על הכרית השמאלית, אני על הימנית, פישפשתי בשמיכה כדי לבדוק איפה היד שלה,
"הנה את!..        את יודעת שזאת הפעם הראשונה שנשארתי אצלך לישון?" "כן... חייב לעשות את זה עוד פעם!"
"כן, צריך גם פעם אחת לעשות לילה לבן! זה יהיה כ"כ מצחיק".. אחרי שתיקה של דקה שלמה היא אמרה בפתאומיות "נכון טום, הילד מהשכבה? אני חושבת שהוא דלוק עליי" אני לא ידעתי איך להגיב.. את הרי שלי. "מה. אבל את שלי. נ ק ו ד ה ", "אוי, נכון שכחתי לרגע" היא אמרה והסתובבה לצד השני וצחקקה לעצמה "מה כל כך מצחיק פה? את שלי וזהו" "לתמיד?" "לתמיד." אמרתי וחיבקתי אותה. היינו במצב של שכיבת כפיות. הלוואי והיינו ככה לתמיד.
היא נרדמה מהר מאוד, אבל אני, קשה לי להרדם, אז הקשבתי בהתמכרות לנשימות העדינות שלה, השתדלתי לנשום איתה באותו קצב, כאילו אנחנו אחד, שלם, כאילו אין שריל וג'ואי, יש משהו אחר, ין ויינג, משהו מושלם, שלם, יחיד. 
נכנסתי למחשבות האלה, ונרדמתי איתן.
התעוררתי מהרעש של מכונת התפירה של שר, היא המשיכה לתפור את החלקים לשמלה שלה, "בוקר טוב! אני ממש מצטערת על הרעש" קמתי מהמיטה והלכתי לעברה," אני פשוט חייב לסיים עם זה כמה שיותר מהר, ו.."היא לא הספיקה לסיים,הנחתי את האצבע שלי על הפה שלה, ונישקתי אותה. "ששש.. ככה יותר טוב, את הכי יפה כשאת שותקת", היא נתנה לי דחיפה קלה ואני נתתי לה נשיקה בתמורה.
החזה שלי התמלא שוב בפרפרים האלה, הלוואי והיא היתה שם כל בוקר איתי. "את מכירה את ההרגשה הזאת, שהחזה שלך מתמלא בפרפרים, וכל מה שאת רוצה זה רק להוציא את הפרפרים מהפה שלך, בצורת נשיקות, על כל הגוף של מי שאת אוהבת? אז זה." שריל כ"כ הסמיקה, ושוב חייכה את החיוך היפייפה הזה שלה.כשלבשתי את החולצה שלי אמרתי לה "בואי אני אכין לך ארוחת בוקר, ואת תמשיכי בנתיים באומנות הזאת שאת עושה כאן" "אל תשכחי להגיד להורים שלי בוקר טוב!". ירדתי במדרגות לקומת הקרקע, ואמרתי להורים שלה "בוקר טוב!!" ועם חוסר הטאקט שלי המשכתי את המשפט ב"מה יש לאכול?", ההורים עשו פרצוף והאבא אמר "תכינו לעצמכם חביתה או משהו, יש גבינות, קוטג', זיתים, ירקות, תמציאו משהו! תפליגו עם הדימיון!" האמא קטעה אותו "דמיון לא דמיון אני רוצה שהמטבח שלי ישאר שלם!!" "כמובן כמובן, אני? מגיל שנה במטבח!" רק שכחתי לציין מה אני עושה במטבח; חוץ מלאכול ולשטוף כלים, לא הרבה.
לקחתי את המחבת הכי גדולה, שימנתי ושמתי על הגז, חתחתי בצל ירוק, קישקשתי ביצה, ופיזרתי קצת מלח בביצה, שמתי את כל זה במחבת, והאמת שיצאתי בזול! גם לא התלכלך (כמעט) המטבח , וגם היתה חביתה שהשביעה אותי ואת שריל!
קראתי לשריל למטבח ואכלנו ביחד, לו כל ארוחת בוקר שלי היתה ארוחת בוקר כזאת.. ארוחת בוקר עם שריל..
עלינו למעלה לחדר "טוב יש לי עשרים דקות להתארגן" היא אמרה "טוב, אז אני אסדר את התיק שלי ואת צריכה משהו אולי?" "לא הכל בסדר".
יצאנו מהבית, לכיוון המכונית שלי שחנתה בחנייה שלהם, והסעתי את שר לבית של המעצבת ההיא שמנהלת את הקורס, הלימודים היו שם.
חצי מהדרך לא הסתכלתי על הכביש. חצי מהדרך הייתי כול כולי בנשיקות עם שריל. "זהירות!! מכונית" "תני לי להזהר ואני אזהר!" ואז היא נישקה אותי שוב.. אוי ואבוי. אבל אפילו תאונה שווה את ההרגשה הזאת, של הסחרור של הלב. הגענו ליעד. "טוב נשיקה אחרונה ודי!" אמרתי, התנשקנו נשיקה מהירה כי פחדנו שיראו, בכל זאת לא כולם יודעים שאנחנו ביחד, ואנחנו לא צריכים שמועות מיותרות.

בערב קיבלתי טלפון משריל, אחרי שהיא סיננה אותי במשך שעתיים.
"היי, זאת ציפורה,אחות של אמא של שריל.. אני לא יודעת איך להגיד את זה..
אבל שריל היתה מעורבת בתאונת דרכים כשהיא חזרה מהקורס, והיא לא נושמת, היא איננה"
המילים האלה, יתהדהדו בראש שלי לעולם. אני לא רציתי להאמין לזה. שריל לא איננה, שריל כאן. הנה היא בתמונה, את טועה ציפורה הנה היא על המסך שלי! היא לא איננה. היא לא. איננה.
אני לא האמנתי, לא רציתי להאמין, כל הרגשות התעופפו מהגוף שלי בלי להפרד אפילו, כל הפרפרים כאילו נשרפו בבת אחת והשאריות שלהם סרבו לעזוב אותי. לא חשבתי שזה מה שיקרה, לא חשבתי שהיום הכי נפלא יהפוך להיות היום הכי נורא. 
אני רציתי לזעוק, לצעוק, לבכות, אבל לא הצלחתי, הגרון שלי נחסם, העיניים שלי נעצמו ולא רצו להפתח, הלשון שלי השתתקה.
פתאום כולם ידעו על זה, האחים שלי, ההורים "אתם שמעתם מה קרה לשריל?"
שמעתם מה קרה לשריל, מה קרה לשריל.. שריל שלי.. כל מחשבה היתה עליה, על הבוקר הנפלא על האור שפרץ ממנה, ולא יכולתי להאמין לזה.
היא רצתה לזכות בתחרות, רק בבוקר דיברנו על זה, ועכשיו.. עכשיו היא לעולם לא תזכה...? 

אני לא יכולתי להחזיק את זה יותר, לא יכולתי במיוחד בשיא הזה. והתחלתי לבכות.
בהלווייה, כולם היו חיוורים, אף אחד לא הצליח לדבר חוץ מהרב ההוא שסילסל כל מיני תפילות.. אפילו ששריל לא האמינה בדברים האלה.. לא שאלו אותה.  פשוט כך היה נהוג אז זה מה שצריך. 
ניגשתי לאמא של שריל, וחיבקתי אותה חיבוק ארוך.
ופתאום הרגשתי שהגרון שלי השתחרר, ושאפשר להגיד משהו פתאום. והיה לי דחף נוראי לעשות משהו ששתיינו לא העזנו.
אני אמרתי לה "שריל היתה החברה שלי. האהובה שלי. ואני הייתי האהובה שלה. אילו רק זה לא היה אסור"
האמא לא הניבה עפעף, כנראה שגודל הכאב היה כל כך גדול שמה שהיא יכלה לעשות זה רק להמשיך לחבק אותי. וכך נשארנו. היא היתה הזכרון היחיד שלי מאותו הבוקר. 
היא והשמלה.