If people were like rain, I was drizzle and she was a hurricane

אני זוכרת את היום שעליתי לכיתה ז', קטנה ומפוחדת. הבלוג הזה אפילו היה קיים. יש המון קטעים בטיוטות שלי שמדברים על העלייה לחטיבה, לקרוא פוסטים מ-2009. לראות איך התבגרתי, הפסקתי לפחד והבנתי שאין הבדל גדול כל כך בין היסודי לחטיבה, רק מתבגרים עם השנים. והיום סיימתי את כיתה ט'. שלוש שנים טסו. שלוש שנים של היכרויות חדשות, חוויות מרגשות שלא אשכח לעולם. אני עוברת לתיכון, ועכשיו כשאני חושבת על זה. התיכון הוא פחות או יותר אמצע החיים. הרי תיכון זה אמצע. בין הילדות לבגרות, שנייה לפני שמגיעים לצבא ואתה עם נשק על הידיים שומר על המדינה שלך. זה נורא מוזר לחשוב על זה, שבעוד שנה יהיו לי בגרויות. ראיתי איך חברים שלי חורשים אליהן, לא יוצאים מהבית, בזמן שאני לא עשיתי כלום חוץ מחזרות פה ושם למסיבת סיום. אני רוצה לעזוב אבל גם רוצה להישאר. החטיבה היא מעין חממה ששומרת עליי, משפחה אחת גדולה שלא לקח כל כך הרבה זמן להכיר, כי זה היה חדש לכולם. בשנה הבאה נישאר ככיתה, כי אני בכיתת מצטיינים-מדעית, חננה למופת , וזה כן עוזר במובן אחד, כי אני מכירה את הילדים ומסתדרת עם רובם פחות או יותר. יש לי גם את החברות שלי מהכיתה. אבל שוב ארגיש קטנה, פיזית ורגשית. היה לי כל כך כיף בשנתיים האחרונות, הרגשתי טוב עם עצמי ובניתי את מי שאני היום. אני רוצה להיות חופשייה, חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה ופתאום אני חוטפת רגליים קרות ומפחדת? אז ממוצע 91 יש, חברים טובים יש, בחור חדש יש, מרגיש לי כאילו חסר משהו. מסגרת, שגרה. אני לא קולטת שזהו, זה נגמר, ביי ביי ג'וניור-היי.