1
תחילת המסע
שלום, אני יוסף.
אני יצאתי למסע מסוכן בסוריה, עשיתי משימות מסוכנות כדי לחסל את הנשק הכימי, וכל זה לקח לי שנתיים.
וככה הכל התחיל:
"אמא, מתי תקני לי פלאפון?" אמרתי לאמא שלי.
"כשתגדל, אתה רק בן 16." אמא ענתה לי.
"לכל העולם יש כבר פלאפון לפחות בגיל 14!" התווכחתי איתה.
"לכל העולם?"
"טוב, לא לכל העולם." אמרתי נבוך.
אמא שלי חייבת להראות שהיא צודקת בהכל!
פעם אחת אמרתי לה אם אפשר לקנות לי איזה משחק פלייסטיישן, ומה היא אמרה לי?
"המשחק הזה מזיק לנפש העדינה שלך, ומשנה אותך לעצבני."
אמרתי לה שזה לא נכון, כמו שכל אחד היה אומר, והיא התקשרה לפילוסוף ושאלה אותו, כמובן שהוא אמר שהיא צודקת ואני טועה.
ככהזאת אמא שלי, אני לא מאשים אותה או משהו.
יום אחד הטלפון צילצל.
עניתי וזה מה ששמעתי:
"אפשר את יוסף?" אמר קול לא מוסבר.
"מדבר."
"תבוא לתחנת הרכבת מחר בשעה 16:00, תבוא לבד."
*ניתוק*
"מי זה היה?" שאלה אמא.
"חבר." אמרתי ולא הארכתי.
בלילה לא הצלחתי להירדם.
כל הזמן חשבתי על השיחה בטלפון, אם לבוא או לא, ואם כן, להגיד למישהו?
בסוף החלטתי לא ללכת.
למחרת בשעה 17:00 התקשרו.
"חבל שלא באת." שמעתי שוב את אותו קול והתחלתי לפחד.
"תעזוב אותי או שאני אתקשר למשטרה!" אמרתי.
"לא נראה לי שהיא תעזור לך." הוא ענה לי.
היא באמת אף פעם לא עוזרת.
"טוב, לא תוכל להכריח אותי לבוא."
"תבוא! או שאני יביא אותך!" הוא צעק אלי.
"לא!"
ניתקתי.
הסתכלתי מבעד לחלון החדר שלי.
הרחוב היה שקט.
חשבתי: איך הוא יביא אותי, לא יהיה לו אומץ. אבל טעיתי.
חץ פגע בי משום מקום, הדבר האחרון שראיתי זה חיילים, אבל הם היו ישראלים.
נרדמתי.
"אתה יודע מתי הוא יתעורר?" שמעתי קול."הוא אמור להתעורר עכשיו בערך" קול אחר דיבר.
פקחתי עיניים.
ראיתי חיילים בכל מקום.
וחשבתי שנתקעתי בצרה משונה.
"הוא התעורר! היי, להביא לך מים, מיץ?"
שתקתי, לא ידעתי מה לעשות.
הרגשתי בהתחלה כמו מישהו חטוף, ועכשיו זה מה שאומרים לי? התבלבלתי לגמרי.
"אל תתבייש, אנחנו לא רעים."
לא האמנתי, ותוך כדי לא האמנתי למה שקורה לי.
"מה קורה כאן?" אלה המילים הראשונות שיצאו לי מהפה.
"נסביר עוד מעט, בינתיים תתאושש." אמר לי חייל.
"כן, מצטערים על חץ ההרדמה הזה.... אבל לא הקשבת לנו." אמר חייל אחר.
"אתם התקשרתם אליי? אבל למה?" שאלתי.
"זה סיפור ארוך...."
בכלל לא הייתי בכיוון.
חשבתי חוטף, מחבל,שודד, אבל חיילים?!
זה לא היה ממש צפוי.
"טוב, כפי שראית אנחנו צה"ל" אמר לי חייל.
"כבר הרבה זמן שאנחנו מחפשים מישהו שיצא למשימה מיוחדת." הוא אמר.
"אוקיי אבל מה אני קשור לזה?"
"בוא נגיד ככה: אתה האיש."
"מה?אתם משוגעים?! אני רק בן 16!"
"כן, נכון, אבל אתה מתאים בול!"
"אבל לא שאלתם אותי אם אני רוצה!"
"טוב, זה נכון."
"חוץ מזה, מה זאת בכלל המשימה הזאת?"
"אה..... כל החיילים אמרו ביחד.
כנראה שזאת משימה מטורפת לגמרי!
"זה לגבי, סוריה....."
"מה?!" התחלתי להשתגע, מה לי ולסוריה?!
ואני רק בן 16!
נראה לי שצה"ל השתגעו לגמרי!
התחלתי לחשוב על דרכים לברוח, ואז קלטתי שאני לא יכול לברוח מצה"ל!
אבל סוריה?!
בראש שלי עברו כל - כך הרבה מחשבות, שאם הייתי כותב את כולם, הספר הזה כבר היה נגמר!
"תקשיב, תחשוב קצת, זה טוב....." איזה חייל אמר לי.
"אז מה אתה אומר, תעזור למדינה?"
לא חשבתי יותר על כלום, פשוט רצתי לכיוון היציאה מהחדר.
ואז ראיתי שזה שרותים.....
פשלה גדולה ביותר!
ועוד ליד צה"ל!
אבל אולי הם יחשבו שאני לא מתאים בסוף.
"הוא מתאים בול!" אמר איזה חייל.
וכל התקוות שפיתחתי ירדו.
לא הבנתי איך אני יוצא מכל הסיפור הזה.
"אני לא חייב לעשות את זה, נכון?" אמרתי.
"בוא נגיד, שאתה צריך לעשות את זה."
ראיתי מלא אקדחים מכוונים אלי.
לא נראה לי שזה בכלל חוקי, אבל הם בטח עושים מה שהם רוצים.
"אוקיי אוקיי, אני אעשה את זה, אבל מה אני צריך לעשות?"
"להשמיד את הנשק הכימי בסוריה."
?!
?!
?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?! זהו, הם משוגעים, מטורפים על כל הראש,
זה לא הגיוני שילד בן 16 ישמיד את הנשק הכימי בסוריה!
כל מה שהם אמרו לי זה שיהיה לי מדריך שיעזור לי.
וזהו, ככה יצאתי לסוריה.
בלי לדעת מה אעשה שם, ובאיזה סכנות אסתכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
