את יודעת שמה שאת עושה הוא לא נכון, אבל גם לא רוצה להפסיק...יותר נכון, לא יכולה להפסיק. כאילו משהו משתלט עלייך ולא מרפה לרגע.
הוא תמיד שם- כשאת קמה בבוקר, כשאת עם חברות, כשאת עם המשפחה, כשאת מסתכלת במראה, כשאת מתלבשת, כשאת מתקלחת..תמיד שם!
את בטוחה שאת בשליטה מלאה על מה שמתרחש, מבלי לדעת שאת הנשלטת, "את זו שמשחקים בה".
את חושבת שאת יכולה לחיות ככה עוד הרבה זמן, שבעצם את בקושי שורדת.
בהתחלה את חושבת שאת המנצחת ואת גאה בעצמך על כך, אבל מהר מאוד מגיעה התחושה ההפוכה. תחושת הכישלון. וזה אף פעם לא מספיק, למרות שאת עושה את כל מה שההפרעת אכילה אומרת, ולמרות שאת מקדישה את כל כולך בשבילה, לה זה אף פעם לא מספיק. היא תמיד תרצה עוד ועוד ממך, עד שלא יישאר ממך כלום.
יש את הרגע שאת מבינה שמשהו לא בסדר:
הרגליים נרדמות, השיער נושר (ולפעמים גם גודל..), סחרחורות, עייפות (פיזית, אך בעיקר נפשית), הציפורניים נשברות, חיוורון, חולשה, חוסר יכולת להתרכז, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, המחזור מפסיק, דופק נמוך, קור בלתי נסבל והרשימה עוד ארוכה...
אבל בכל זאת, כל אלה לא עוצרים אותך מלהפסיק, שלא נדבר על החלק הנפשי, שהוא הרבה יותר גרוע מהפיזי...
דיכאון, מחשבות אובדניות, פרפקציוניזם, OCD, בדידות, אשמה, אכזבה מעצמך, התקפי זעם, התקפי חרדה ופה הרשימה עוד יותר ארוכה..
בהתחלה היה ספק שאולי נצליח לשלב בין האנורקסיה לחיים הרגילים, אבל ההפרעת אכילה גרמה לנו להבין שהיא היחידה שלוקחת שליטה, ולנו אין זכות להחליט. ועכשיו השאלה...במה בוחרים?
באנורקסיה שמבטיחה שרק עוד קצת ואז בטוח אהיה מושלמת?...(אך לא באמת אהיה מושלמת....היא תהווה אשליה לשלמות שאינה קיימת)
או לנסות לחזור לחיים של לפני, לבן אדם שהיינו לפני.
אז אחרי הרבה מאוד זמן, בחרנו בחיים, גם אם זה קשה ולפעמים נראה בלתי אפשרי. זה עדיף מלציית לקול כלשהו, שאת יודעת שלא משנה מה תעשי, בחיים זה לא יהיה מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
