כבר הרבה מאוד זמן שאנחנו
מתלבטות אם לפתוח בלוג, או לא לפתוח בלוג..אבל הנה אנחנו פה (:
עד לפני כמה זמן אחרי המילה
"פה", הסמיילי השמח לא היה אמיתי, או שבכלל הנקודתיים היו בצד השני שלי
הסורג- :(
ואולי אפילו לפני כמה זמן, גם אנחנו לא היינו פה :( והנה שוב סמיילי,
והפעם סמיילי עצוב..
אבל עד לפני כמה זמן, אחרי המילה "פה בחיים" אם היינו עושות סמיילי
עצוב, היינו מתכוונות לזה.
וכשאנחנו אומרות פה,
אנחנו מתכוונת בחיים.
ועכשיו אנחנו פה (בבלוג)
כדי להראות ולהוכיח שאפשר גם אחרת.
אוקיי, אולי כדאי שאנחנו
פשוט נספר למה אנחנו מתכוונות, בלי כל ההקדמה הזאת..
אז ככה, אנחנו חברות (בהמשך
אולי נחשוף את שמותינו..),
אנחנו סובלות מאנורקסיה מספר שנים וכשאנחנו אומרות
סובלות... אנחנו באמת מתכוונות לזה.
וכשאמרנו שכמעט לא היינו פה, גם התכוונו
לזה..ההפרעת אכילה כמעט לקחה אותנו.
פתחנו את הבלוג בתקווה שנוכל
לעזור לבנות שסובלות מהפרעות אכילה, בין אם זה דרך הסיפור שלנו (שנחשוף אותו בהמשך),
בין אם זה דרך התובנות שהגענו אליהן בתהליך ההחלמה שלנו (שגם אותו כמובן נחשוף
בהמשך) ובין אם זה דרך עידוד ותמיכה.
אנחנו חושבות שאחד הדברים
הכי חשובים בתהליך ההחלמה הוא תמיכה,
ואנחנו יודעות שלא כולם זוכים לקבל אותה
ובשביל זה אנחנו פה.
אז נכון שגם אנחנו לא לגמרי
החלמנו, ונכון שגם לנו עדיין יש נפילות ומשברים,
אבל עשינו דרך ארוכה, ועדיין
ממשיכות לעשות. אנחנו לא מתכוונות לוותר לעצמינו,
כי אנחנו יודעות שבסוף יגיע הרגע ונבין
שהמלחמה הזאת הייתה שווה כל משבר וכל נפילה, שהמלחמה הזאת שווה את זה!
גם אם ניפול 10 פעמים, נקום
11 פעמים. וגם אם אתם תיפלו, אנחנו פה בשביל לעזור לכם לקום.
האם זה יהיה קל? לא.
האם זה יהיה שווה את זה? בהחלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
