ביום העצמאות האחרון קרעתי את דגל ישראל ממרפסת של מישהו. הדגל בערך באורך של מטר ורוחב של 40 ס"מ. פרשתי אותו על המיטה שלי.

עם סכין יפנית חתכתי לאורך 2 השוקיים שלי, ומרחתי את הדם על הדגל. הדם התייבש והפך לבורדו כהה כשחלקים אדומים עוד נמצאים בקצוות הבד. המגן דויד כוסה כמעט כולו בדם.

קרעתי חצאי ירחים לאורך הדגל כדי לדמות צורה של חיתול פתוח. התיישבתי במרכזו ועם 4 סיכות ביטחון מכל צד הצמדתי אותו לגוף שלי כטיטול. לצערי הוא לא היה הדוק מספיק, אז עשיתי זאת שוב כאשר הוא מקופל לחצי.

השוקיים המדממות שלי הקשו עליי ללכת, אז צעדתי בחדר כילדון שרק למד ללכת, בדגל ישראל מוכתם בדם. התינוקיות הציונית הזאת אחזה בי חזק כל כך, שהרגשתי צורך לקחת מוצץ ולישון כך. מילאתי בקבוק של תינוקות בוודקה רדבול ושכבתי במיטה שלי בתנוחת עובר, משתדל שהשוקיים לא יגעו זו בזו ויגרדו את הפצעים. במחשב שמתי את הסרט השני של דובוני אכפת לי.

בערך באמצע הסרט, כאשר לב-אפל מגיע לטירת דובוני האכפת לי לתקן את מד האכפתיות, הבטן שלי התחילה לגרגר, רציתי לחרבן.

אבל זה לא מספיק בשבילי לחרבן בדגל.

הוספתי למעט וודקה שנשארה לי חומר משלשל, והמשכתי לשתות, כשאני יושב מול הסרט.

תוך חצי שעה התחלתי לשלשל בכמויות אדירות. לא קמתי מהמיטה ונתתי לזה פשוט לזרום, דרך דגל ישראל שכבר מזמן הפסיק להראות כמו דגל ויותר כמו חיתול מעופש של 50 ילדים בני 3.

המיטה שלי כולה נמרחה בחרא נוזלי, ואני במקום, לא מתרגש, ממשיך למצוץ את הבקבוק ולצפות בדובוני האכפת לי מנצחים את לב-אפל.

כל ההרגשה כולה הייתה כל כך עילאית שהתחלתי לצחוק. הסרחון רק גדל כשהתחלתי גם להשתין. אם כבר, אז כבר.

זו הייתה חוויה מעניינת.