הערת המחבר:

עוד בימי התיכון כשלמדתי את המחזה הרגשתי שיש בטרגדיה של אנטיגונה הרבה פוטנציאל ללכת למקומות מאוד אפלים. עם הזמן פיתחתי חזון לאיך הסיפור היה צריך להתרחש ולאחרונה החלטתי שאני סוף סוף מעלה אותו לכתב. הסיפור כולו יכתב בהמשכים כשבערך פעם בשבוע יעלה פרק.

אנטיגונה - חלק 1 - איסמנה ואנטיגונה

מחוץ לארמון תבאי, בגן המלכותי, ישבה איסמנה באחד מספסלי השיש בגן ודאגה ניכרה בפניה. אנטיגונה, אחותה, נכנסה מפתח אחורי בארמון וסגרה את הדלת מאחוריה, מביטה סביבה כדי לוודא שאיש לא עקב אחריה לגן.

"איסמנה היקרה, שמעתי שני שומרי ארמון מדברים על גורלה של גופת פוליניקס אחינו. קראון ציווה לחללה ולהשפילה"

איסמנה השפילה את מבטה אל הספסל "אחינו בגד בממלכה שלנו אנטיגונה. לא משנה כמה זה כואב לנו, אסור לנו לתת לרגשות שלנו להפריע לציווי המלך החדש ובייחוד לא כאשר הוא רק נמלך"

"את לא רואה את העוול שנעשה? קבורת אדם, כל אדם, בוגד או חבר, חייבת להעשות על פי כללים פשוטים, על פי הטקסים המקובלים, על פי ציוויים של האלים. קראון יורק על דתנו המקודשת, על זאוס, וממרה את פי האולימפוס"

"אני יודעת, אנטיגונה, אבל מה כבר אנחנו יכולות לעשות? אנחנו שתי נשים ואנחנו חסרות כל כוח, לעולם לא נוכל להתנגד למלך בלי לשאת בתוצאות כבדות משקל. בבקשה, אל תעשי משהו שרק יגרום נזק נוסף למשפחתנו המקוללת. לא מספיק שסבתנו היא אימנו? לא מספיק שאבינו עקר את עיניו וחי בבושה נצחית? לא מספיק שאחינו הסתכסכו והרגו זה את זה במלחמה? את הקרובה היחידה שלי כעת, אני לא אשתתף במעשה שיסכן את זה"

"יש דברים גדולים בעולם מאשר משפחתנו, איסמנה. ת'מיס, אלת הצדק האנושי רוצה את הכבוד שלה חזרה. האלים זועקים בראשי, איסמנה. מציקים לי בחלומותי. רוצים להשיב את האיזון בעולם – האם את עם האלים או נגדם?” פניה של אנטיגונה קשחו.

איסמנה הביטה באחותה, מתלבטת "אני לא נגד האלים, אבל אני נגד תוכניות לבגוד במלך תבאי"

"חשבתי שתאמרי זאת" אנטיגונה אמרה בכעס "האלים מבקשים ממני קבורה הוגנת לפוליניקס אחינו. האלים מבקשים להרוס כל דבר שעומד בדרכי. את עומדת בדרכי איסמנה"

להפתעתה של איסמנה, אנטיגונה אחזה בשערותיה של אחותה והקימה אותה מספסל השיש "האלים דורשים את עונשך איסמנה"

"בבקשה לא, אנטיגונה! את איבדת את דעתך"

"דעתי הוחזרה לי"

היא אחזה בידיה של איסמנה וכפתה עליה לרדת על ברכיה. איסמנה לא התנגדה והחלה לבכות "זה לא מגיע לי! בבקשה תפסיקי, לא עשיתי כלום!"

"לא עשית כלום?” צעקה אנטיגונה "אחיך, בשרך, מחולל על ידי עבדיי קראון ואת לא עושה כלום. האלים כועסים, ואת לא עושה כלום. אולי את כלום בעצמך איסמנה. האם את כלום?”

"לא!”

אנטיגונה בעטה בפרצופה "האם את כלום?”

איסמנה בכתה, דם החל לרדת מאפה

"האם את כלום איסמנה?”

איסמנה המשיכה לייבב בבכי

"את כנראה באמת כלום"

אנטיגונה הצמידה את גופה של איסמנה על הקרקע. היא שכבה על בטנה, חלקי אבנים קטנים ננעצו בחזה וידיה היו מאחורי גבה.

אנטיגונה שחררה את אחיזתה בידי איסמנה ושמה את רגלה על גבה, כופה עליה להצמד לקרקע.

"את יודעת מה האלים עושים לאנשים שהם כלום? שמעת את סיפורי האלים? הם הופכים אותם לחיות קטנות וחסרות עצמות"

אנטיגונה דרכה על ראשה של איסמנה, מה שגרם לפניה להשתטח על האפר.

"את רוצה להיות תולעת קטנה?”

אנטיגונה כעת נעמדה על איסמנה, רגל אחת על גבה והרגל השניה על ראשה

"את עכשיו רק תולעת קטנה וחסרת משמעות" אנטיגונה אמרה בקור רוח

היא בעטה עם רגלה את פרצופה של איסמנה על הקרקע מספר פעמים, מקשיבה ליבבותיה

"מה קרה איסמנה? את פתאום לא רוצה להיות תולעת? את פתאום רוצה לעשות משהו בנוגע לאחיך?” אנטיגונה שאלה ברשעות

"בבקשה,” איסמנה ייבבה, לא הצליחה לסיים את המשפט

"בבקשה מה? בבקשה להפסיק להתיחס אליך כמה שאת? כמישהי שמקשיבה לחוקי המלך ולא לחוקיו של זאוס? מצטערת" היא נתנה בעיטה נוספת לראשה וראתה איך הדם מאפה זורם מסביב לראשה, כהילה קטנה. היא ירדה מגבה של אחותה ונכנסה לארמון. איסמנה התרוממה וחשפה את בגדיה המלוכלכים את ראשה המדמם ושערה הפזור המלא באבק. היא השתטחה על הספסל מייבבת מבכי.