באופן אירוני כבר התפרסם השבוע פוסט על גוזלים שעדיין לא למדו לעוף, אבל מותו של אריק איינשטיין הצית בי רעיונות חדשים. להלן תיאורים של הסיטואציות שיצרתי היום בהשראתו האלוהית של אריק איינשטיין ז”ל, כל אחד מתאים לשיר של אריק איינשטיין, תנסו לנחש את השיר מהמאורעות.

מרגע ששמעתי את הבשורה על מותו של אריק איינשטיין עלה בי רעיון מבריק. הלכתי לחנות החיות של יוסי וקניתי שני תוכי אהבה קטנים. בגלל שהזמן קצר וצריך לצאת פוסט של היום, לא חיכיתי יותר מדי, כשהגעתי הביתה אחזתי את אחד התוכים ביד ולקחתי אותו איתי למטבח. שם לקחתי פומפייה והתחלתי לגרד את כנפיו במשך כ10 דקות עד שהנוצות הירוקות שלו נמרטו לחלוטין ודם כיסה את הפומפייה שלי. התוכי כמובן לא אהב את זה, אבל היד שלי אחזה בו כל כך חזק שבאיזשהו שלב הוא פשוט נכנע. עדיין היה חי, אבל פשוט נכנע. זה היה רגע מרגש ביני ובין התוכי, אהבתי את זה. לקחתי גומייה וקשרתי אותו עם הגומיה. דאגתי שהיא תיגע בדיוק בכנפיים הפצועות והמדממות שלו.

השלב השני היה לקחת את התוכי השני איתי למטבח. היה קשה יותר לתפוס אותו מאשר את השני, אני תוהה למה. מאיזשהי סיבה החלטתי לקרוא לחמודון הזה יוסי על שם בעל החנות. פרשתי אותו בכוח על מגש החיתוך ועם סכין גדולה כרתתי לו את הכנפיים. לצערי הרב, כמו הרבה מהחיות שאני כורת להן איברים, הוא מת מאיבוד דם. מבאס, אבל גם עם זה אפשר לעבוד. לקחתי את התוכי הראשון שעוד גסס ואת גופתו של יוסי אל גג של בניין עם מרפסות. חיכיתי בסבלנות שמישהי תצא אל החלון והשלכתי את התוכים, וקיוויתי שהיא תגיב, אבל לא נראה שהיא שמה לב לזה. לצערי. איכשהו המזל שיחק לצידי ואנשים שיצאו מהבניין כן ראו את התוכים הקטנים מרוחים על המדרכה.

השלב השני היה להתקשר ליזיז שלי. כמעריץ של איינשטיין הוא התלהב מפרץ ההשראה שלי ויצא מהעבודה כדי להשתתף ביצירה שלי.

איך שהוא בא הפשטתי אותו לחלוטין בלי לומר מילה. הלבשתי אותו גלימה של שופט (למי אין כזו בבית?) ופאה לבנה מתולתלת. הוא לא לבש דבר מלבד אלו.

"אדוני השופט" קראתי לו, “תרצה לבחוש בשוקו של הנידון למוות?”

הוא חייך.

לקחתי טיטול מבוגרים ונתתי לו לחתל אותי, אחרי 20 דקות התחלתי לחרבן בו. תוך כדי החיתול נעשה לח וגמיש. הוא חתך עם סכין יפנית את החלק האחורי בחיתול שלי. חרא התחיל לנזול ממנו, והסרחון התחיל להעיק על החדר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. הוא הכניס את איבר המין שלו לחור בחיתול שלי והתחיל לזיין אותי בתחת דרך החרא.

"כן, אתה אדון שוקו" הוא קרא לי תוך כדי שהוא מצליף בגבי ומזיין אותי.

הכאב, הסרחון והחיתול מנעו ממני להתגרות מינית, אבל הרגע היה כל כך מושלם מבחינת ההשראה שלו, שזה היה מספיק.

אחרי שהוא גמר, פשטתי ממני את החיתול המאוד מאוד מלוכלך, וזרקתי אותו עליו. הכרחתי אותו להשאר ככה ולא לזוז, עם גלימה ופאת שופט, זין מלא חרא וטיטול מלוכלך על החזה שלו. התקלחתי וניקיתי את עצמי, לבשתי בגדים, וצלצלתי לשכנה הקשישה בדלת. ביקשתי ממנה לבוא לבדוק אם היא מריחה דליפת גז בדירה שלי. היא עיקמה את אפה (ייתכן מכך שעדיין הסרחתי) ובאה אחרי שהתחננתי בפניה. היא אמנם לא הייתה עם סלים, אבל היא בהחלט הייתה גברת וזה מספיק בשבילי. פתחתי את הדלת בפנייה וחשפתי את המראה המזעזע. ההבעת פנים שלה היה הדבר הכי מצחיק שאי פעם ראיתי. זה היה כיף. מזל שצילמנו את זה בוידיאו (ושוב, מכך שהבלוג שלי "בעייתי" אני לא מוכן לחשוף ולו טיפת רמז למי אני ואיפה אני גר, אחרת, מזמן היו כאן תמונות).

הצטרפתי אליו למקלחת משותפת, והתחלתי לחשוב על הצעד הבא. באיזה שיר של איינשטיין עדיין לא השתמשתי?

טוב, תמיד רציתי כלב. לקחתי את הבחור החתיך שלי ושמתי לו קולר (בהתחשב בכמות הכלבים שעברו במטבח שלי, היה לי כזה בהשג יד), קשרתי אותו ברצועה וכפיתי עליו לשבת על 4. עד 6 בערב היום התיחסתי אליו כמו כלב. לא הרשיתי לו לדבר, אלא רק לנבוח, אם הוא הפר את זה נתתי לו מכות עם חגורה. האכלתי אותו בונזו מקערת כלבים, ונתתי לו לשחק איתי בכדור. הוא השתין וחירבן כמו כלב ברחבי הדירה שלי וניקיתי אחריו. הוא היה בשבילי הכלב שמעולם לא התעללתי בו.

זה היה יום האריק איינשטיין שלי, יהי זכרו ברוך. היה ארוך ומתיש, ובעיקר מגרה. הבחור עדיין יושב לידי ועוזר לי לכתוב את הפוסט תוך כדי שהוא על 4 מלקק לי את הביצים כמו כלב

מי לא אוהב גוזלים? צהובים וחמודים ופשוט פוצ'י מוצ'י. אני מת עליהם. אני יכול לשחק איתם שעות, ללטף את פלומת הנוצות הדקה בעדינות.

הבעיה היא שבאיזשהו זמן זה מתחיל לשעמם, אז אני מלטף טיפה ומיד מורט חלק מהנוצות. נותן להם לצווח וצוחק. וחוזר ללטף אותם, עד שהם מחזירים את האמון בי, ואז שוב.

אחרי שביליתי ככה עם הגוזלים החמודים שלי כמה שעות, לקחתי פלטה חשמלית ושמתי כלוב ברזל עליה. אל תוך הכלוב דחפתי את הגוזלים החמודים. הם עמדו שם וצייצו ועיניהם החמודות פשוט דרשו ממני חיבוק חם ואוהב.

התחלתי לחמם את הפלטה. בהתחלה על חום מועט. הגוזלים לא אהבו את זה, אבל הציוצים שלהם עדיין לא צבטו לי את הלב, אז הגברתי את החום ל150 מעלות.

אי אפשר לתאר במילים את הסבל של הגוזלים, איך העיניים שלהם נראו מתחננות אלי "די, בבקשה די", אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להגביר את החום למקסימום ולצפות בהם נמוגים.

החום היה כל כך גבוה, שהנוצות שלהם התחילו להנמס, ואפשר היה לראות את העור שלהם הופך לחום. אחרי כמעט שעה של ציוצים, היה שקט, הם נשכבו על הפלטה והתחילו להיות יותר ויותר שחורים.

התחלתי להתלבט בתוכי, למה אני כל כך אכזרי? למה עשיתי את הדבר הנוראי הזה? אבל אז נעשתי רעב, ולקחתי מזלג וסכין והתחלתי לחתוך את גופות הגוזלים. היה מאוד יבש, אבל קצת מלח ופפריקה הפכו את זה לטעים. זה היה כמו תפוצ'יפס עוף.

אני מאוד אוהב חוויות מיסטיות. אני מאוד אוהב להשתתף בפולחנים, גם כשהם לא קשורים לאמונה שלי, פשוט מעצם החוויה, וכמובן שאני עם ראש פתוח לכל דבר. בין השאר, אני מאוד מקווה להגיע יום אחד לחוויה מיסטית. לכן אני קורא את ספרות הקבלה וספרות מיסטית קדומה. בין הדברים שקראתי מצאתי פולחן עתיק להקרבת קורבן לירח. בהתחלה חשבתי שהוא הזוי מכדי לנסות אותו בעצמי, אבל במהרה הבנתי ששום דבר לא הזוי מדי בשביל הרצון.

אז תפסתי עכבר. לא קשה, לא חסר כאלו באזור שלי. פרווה אפורה ומלוכלך מאוד. לקחתי אותו לכוד במלכודת העברים ממתחת וטבלתי אותה במים עם סבון עד שהפרווה נראתה טיפה יותר טוב.

תפסתי עוד שניים כאלו והכנסתי את כולם לאקווריום קטן שהיה לי.

בינתיים, התחלתי להכין את המזבח: השגתי אבן בזלת בצורת תיבה וליטשתי אותה עד שהפכה לחלקה לחלוטין. עשיתי ככה עם עוד4 כאלו, והנחתי שלושה על הרצפה ושתים מעליהן, כדי ליצור מעין פירמידה קטומה.

במים של העכברים שמתי מעט קטמין שיטשטש אותם, מספיק שישארו ערים ולא יברחו ממני.

הנחתי את העכבר הראשון על המזבח, ולפי כללי הטקס, עם גרזן שקידשתי, חציתי את העכבר לשניים. התפלאתי מזה שהגרזן הצליח לעמוד בזה, ובאמת קיבלתי 2 חתכים מדויקים של העכבר, חלק עם ראש וחלק עם זנב. האיברים הפנימיים שלו התחילו לנזול כמה שניות לאחר מכן מתוך החתך והדם נשפך על המזבח. אין מה לציין שהעכבר החזיר את נשמתו לאלת הירח.

כעת, לפי כללי הפולחן, הנחתי את החלק האחורי של העכבר בתוך האקווריום עם העכברים האחרים, את החלק האחר שמרתי בשקית ניילון. האקוריום כולו התמלא בשכבה דקה של דם.

התבוננתי היטב בעכברים האחרים אוכלים את גופתו של העכבר. מרגע שהם נגסו בבשרו יכולתי להמשיך בטקס.

לקחתי דבק מגע והדבקתי את שני העכברים אחד לשני, זה לצד זה. הם עדיין היו די מסוממים אז לא הייתה לי בעיה לבצע את זה. הנחתי אותם על המזבח שצבעו היה כבר ירקרק מהדם שהתייבש, וקשרתי אותם למזבח. כרתתי את אחוריהם עם הגרזן, וניקזתי את הדם לכוס עם וודקה.

עם הדם יצאה גם קצת צואה והתערבבה בוודקה. לא היה אכפת לי.

כעת, לקחתי מצית ושרפתי את שני העכברים בעודם על המזבח. הייתי צריך להתרכז היטב בצווחות הקטנות שלהם, לשמוע כל דציבל ולהתרכז בו. מרגע שהם הפסיקו ליילל, בירכתי את הוודקת-דם-צואה שלי ושתיתי אותה בשלוק אחד.

החלק האחרון של הטקס היה לקחת את מה שנותר על המזבח ואת החלק עם הראש של העכבר הראשון ולקבור הכל באדמה. קברתי את העכברים המפוחמים בארגז החול של גן ילדים, סתם בשביל השעשוע.

אני מקווה שאלת הירח הייתה מרוצה ממני.