בן 33 היה נחום כשאשתו נפטרה. הילדה היחידה שלהם, נעה בת ה8 לקחה את זה קשה עד כדי כך שבקושי יצאה לבחוץ. נחום היה בדכאון כל כך עמוק שלא טרח לקום לפני 12, מה שמנע מנועה להגיע לבית הספר באופן סדיר. המנהלת כמובן ידעה על הטרגדיה ועל המצב הקשה, לכן לא זימנה קצין מבחן.

שניהם קיבלו עזרה פסיכולוגית מהמדינה, ובעוד נעה הצליחה לחזור לתפקד ביום יום, אביה שכב בבית ללא מעש. הם קיבלו את שרותיה של עובדת סוציאלית שניסתה לעזור להם לחזור לשגרה, היא עזרה לנחום למצוא עבודות חלקיות אבל שום דבר לא קסם לו ובמשך הזמן אפילו העניין בביתו הלך ודעך. היו רגעים שהיה שותה ושוכח לחלוטין שיש לו בת, מבלה עד השעות הקטנות של הלילה ברחוב עם בקבוק ערק צמוד אליו. השתיה הייתה כל כך מנחמת שלעתים היה מדמיין שהבקבוק ערק מדבר אליו, מילים מרגיעות ומעודדות. הוא היה מחבק את הבקבוק הדומם כאילו היה המאהבת שלו.

הבית שלהם הלך והתמלא בזוהמה. זבל שלא נשפך וצלחות מלוכלכות שהשאריות עליהן גידלו עובש. נעה לא סבלה יותר להיות בבית והייתה מטיילת לבדה ברחוב, מנסה להתגבר על הכאב שלה. לא היה יום שהיא לא עברה ליד גשר וחשבה לקפוץ ממנו. כל כך בוסריות היו המחשבות שלה על מוות

"אלוהים רוצה שאני אהיה עם אמא"

"אני נטל על אבא. הוא שבור בגלל שאני לא יכולה לעזור לו"

"מה קורה כשמתים? אני אהיה באדמה באדמה? איך אני אוכל לנשום?”

כשנגמרו לה המקומות לטייל בהן הייתה מגיעה לחלקים היותר שחורים בעיר. מסתובבת בסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה, לא חושבת על ההשלכות כי רוב מחשבותיה היו נתונות לאביה ואימה.

בחור בשם אדם היה שוכב בסמטה ליד התחנה המרכזית, נח עד שהיה מקבץ נדבות. הוא היה בן 48 אבל בתוכו הרגיש בן 80. הוא היה מלוכלך ופצעים ישנים ולא מטופלים ברגליו היו מזוהמים וגרמו לו לצלוע. כשהיה מתעורר לקראת השעה 10 בבוקר היה רואה ילדה קטנה כבת 12 מסתובבת ברחובות לבדה. אדם לא היה עם אשה כבר 20 שנה. רוב חיי המין שלו נסובו סביב גברים חרדים שמצא בשיחים והיו מוכנים לשלם לו 50 בשביל מציצה. הילדה עוררה אצלו געגוע למשהו שלא היה לו כבר זמן רב. פרצופה הקטן ומבנה גופה העגלגל והנמוך הקסימו אותו, הוא רצה ללטף את שיערה החום והצעיר ולהחדיר את אצבעותיו בעדינות אל הטבור שלה. המבט המרוחק והאטום שלה רק הגביר את תאבונו. רגליו רעדו אבל הרעב היה חזק מכל מעצור ומכל מצפון, הוא ניגש אליה.

"היי את, איך קוראים לך?”

נעה הרימה את מבטה אל הקבצן המלוכלך. היא ידעה שמאנשים כאלו צריך להזהר אבל האינסטינקטים שלה היו מעורפלים על ידי רגשות ייאוש והרס עצמי.

היא לא השיבה לו והמשיכה ללכת, מתעלמת ממנו לחלוטין, שוקעת עמוק אל העולם הפנימי והשחור שלה.

"אני יכול לתת לך משהו שאף אחד אחר לא יוכל לתת לך"

הוא המשיך לעקוב אחריה והיא התמידה בהתעלמותה.

"את רוצה את אמא שלך?”

ברגע אחד כל הרגשות השחורים שהיו צפים בליבה געשו ולבשו צורה של זכרון ישן של אימה יושבת על הכיסא בסלון ונועה קופצת עליה ומחבקת אותה.

"אני יכול להיות אמא שלך אם תרצי"

היא לא הבינה על מה הוא מדבר אבל היא הייתה קשובה אליו לחלוטין

"מה אתה רוצה?” היא שאלה והרגישה את הקול שלה רועד מפרץ רגשות ובלבול

"אני רוצה להיות אמא שלך אם תתני לי"

היא שתקה והביטה בו, עדיין רועדת. היא שקלה אם להתקרב אליו כדי להיות במרחק שיחה ממנו או לברוח. הסקרנות כבשה אותה והיא התקרבה אליו בצעדים קטנים כשבכל תנועה שלה היא הרגישה את עצמה משתנקת.

"איך? על מה אתה מדבר?” היא שאלה

"אם תבואי איתי אני אהפוך להיות אמא שלך. את מתגעגעת אליה, לא?”

"מאוד" היא הרגישה כאילו הדמעות שלה עצורות עמוק בתוכה ולא מצליחות לצאת. היא רצתה לבכות, היא רצתה לתת לזר הזה לראות את הכאב שלה ולא יכלה. אחרי שנרגעה היא שאלה

"מה זה אומר שתהפוך לאמא שלי?” הרגשות החלו להתאזן וספקנות התעוררה

"מה שזה נשמע. את באה איתי, אני עושה קסם ואני אמא שלך"

"אמא שלי לא הייתה עניה"

"אני אהיה אמא שלך כמו פעם" הוא ענה בביטחון מלא, מרגיש שהדג לקח את הפיתיון ונשאר רק לחכות לזמן המתאים למשוך את החכה

נועה לא ידעה מה הניעה אותה לבוא אחריו, סקרנות או נואשות. הרצון העז לראות שוב את הפנים של אמא שלה, הרצון העז לחזור הביתה עם אמא ולראות את אבא שלה חוזר להיות שמח. איך אמא שלה ואבא שלה ינקו ביחד את המזבלה שיש בבית והכל יחזור להיות נקי ונועה אפילו תעשה את שיעורי הבית שלה ותוריד את הזבל ותעזור לשטוף – רק שאמא כבר תחזור!

שוב הדמעות חנקו אותה, והפעם יכלו לצאת אבל נועה שמרה אותם בפנים. היא עקבה אחרי הקבצן אל תוך סמטה צרה שהבתים סביבה הפכו אותה לאפלולית. ריח של שתן וצואה עלה בנחיריה של נועה והיא התחילה להגעל, כמעט רצה אחורה וחוזרת לבית. אבל כל פחד וכל גועל נמחק לחלוטין מפני התקווה שאמא שלה תחזור אליה.

הוא הוביל אותה לדלת חומה בכניסה לבניין כלשהו. הדלת הייתה מתפרקת כאילו נחשפה יותר מדי למים והחלק התחתון שלה היה מוכתם במה שנראה כמו שתן של עוברי אורח.

"צריך להכנס בשביל הקסם"

"אני לא בטוחה"

הוא לא נתן לה להשלים את המשפט ותפס את ידה השמאלית והחזיק אותה בכוח, לא נתן לה להתחמק. היא נאבקה בהתחלה אבל כאילו הבינה שזה חלק מהמסע, היא נכנעה ונתנה לו להכניס אותה דרך הדלת, אל חדר חשוך ומסריח מצואה ושתן.

נחום התעורר ב12 וחצי עם האנגובר מהלילה הקודם. לא היה לו מושג איפה הוא בילה את רוב הלילה וכל עוד הוא התעורר בביתו גם לא היה לו אכפת. הוא אפילו לא טרח לבדוק אם נועה נמצאת בחדר שלה. הוא פשוט הניח שהיא נמצאת במקום טוב וגם אם לא, מה זה משנה?

"היא כבר איבדה את אמא שלה, מה יכול לצאת ממנה? היא מקולקלת לא פחות ממני" הוא חשב בזמן שהוציא מהמקרר בקבוק ספרייט ו4 ביצים. הוא הכין לו חביתה, אבל הבלבול גרם לו לשפוך למחבת ספרייט במקום שמן. הוא אפילו לא טרח לנקות את המחבת ועל השכבה הדקה של הספרייט שם גם שמן, והשליך את הביצים על המחבת. הוא ראה כמה חלקי קליפה וזה לא שינה לו "במקרה הטוב ביותר אני אחנק ואמות" חשב לעצמו ודמעות החלו זולגות מעיניו.

"במקרה הטוב..” הוא צחק ולחייו החלו להרטב. הוא לא בכה. הוא אף פעם לא בכה. אבל הדמעות היו זולגות ממנו. חלקן אפילו נפלו על המחבת ויצרו קול תסיסה עם השמן.

כשהוא נהיה מספיק רעב הוא הוריד את המחבת מהאש בלי להתחשב במוכנות של החביתה. לפעמים היה נתקל בחלק נוזלי, לעתים היה מסיר אותו ולעתים היה מתעלם ממנו לחלוטין. “אלו הם חיי" חשב לעצמו "מכאן ועד לקבר, אני והחביתה שלי, מה עוד אדם צריך? ביצים ולחם" הוא נזכר שיש לו לחם איפשהו. הוא קם מהשולחן ומצא את הלחם על הרצפה מתחת לשולחן האוכל. הוא הרים אותו וחיפש עובש. היו כמה פרוסות עם כתמים ירוקים, הוא הוציא אותן וזרק אותן על הריצפה, את כל השאר הוא לקח אל החלק של השולחן בו הוא ישב. אחרי הארוחה נשכב על הספה עם בקבוק בירה עד ששקע בשינה.

המלך החדש של תבאי, המלך קראון, נכנס למרתף חשוך ולח. הוא הדליק נר בכניסה לחדר. הצללים שיחקו על קירות החדר והאור המועט חשף אדם שניכרה עליו זקנה ועיניו היו עקורות מחוריהן. שלשלאות קשרו את ידיו מאחורי גבו והוא עצמו ישב בקצה החדר, מניח את ראשו העייף על פינת החדר.

"מי שם?” שאל אדיפוס בקול צרוד ותשוש

"דודך כאן" ענה קריאון בקשיחות

"קראון? לא! לא! בבקשה לך מכאן! אני לא מוכן לעוד ביקור שלך!" הוא התחנן

"כבר? אתה לא ברוח למפגש משפחתי, לא מעניין אותך מה עם בניך?”

"הם כאן" התרגש אדיפוס

"אחד מהם" צחק קראון

"קרב את אטאוקלס אלי, לא שמעתי ממנו מאז הכנסת אותי לכאן"

"למען האמת, בדיוק קברנו את האטאוקלס"

אדיפוס היה נראה מזועזע

"מה אתה לא מספר לי קריאון?” זעק אדיפוס בעצבים

"אתה תאהב את הסיפור הזה" הוא צחקק, “אתה מבין, אחרי שגילית את חטאך ועקרת את עיניך, מישהו היה צריך לקחת את תפקיד מלך תבאי.”

אדיפוס התרגש "בניי"

"כן, “ ענה קראון "הם שלטו יחד בממלכה, עד שפוליניקס בגד בתבאי והחליט לצאת למלחמה באחיו אטאוקלס כדי לכבוש אותה מידיו"

"אבוי. אז אטאוקלס הפסיד בקרב ונהרג על ידי אחיו. ארור אני וארורה קללתי!” בכה אדיפוס

"לא בדיוק" המשיך קראון כשחיוך פשט על פניו "למען האמת" הוא צחקק "גם פוליניקס אבד בקרב הזה"

אדיפוס היה מופתע "בשורות רעות באות בזוגות" וחזר לבכות, כמה שיכל דרך עיניו העקורות "עד שחשבתי שעתיד טוב מצפה לבני משפחתי ואני רואה שהקללה ממשיכה לזרוע את זרעי הרוע שלה בכל דבר שמשפחתי עושה!”

"כן, ועכשיו, כשאין מלך לתבאי, אני, אחיה של אישתך – אימך, יוקסטה, אני הוא המלך החדש של תבאי"

"לא!” צרח אדיפוס "כל אחד, רק לא אתה!” צרח

"אתה לא חושב שאני אהיה מלך טוב?” קראון צחק בקול גדול

"ארור אתה וילדיך" לחש אדיפוס

"אבל תראה כמה אדיב אני אליך. אפילו הבאתי את בנך לבקר אותך"

"ההומור שלך אפל מאוד ידידי, הרגע אמרת לי שאין לי בנים, אז אלא אם שקרת..”

הפסיק אותו קראון "לא שיקרתי, הבאתי את פולינקס אליך"

קראון יצא מהחדר וגרר איתו גופה פנימה אל תוך החדר

"כבוד אחרון אתן לפוליניקס לאחר המוות – שאביו המקולל ייתן לו חיבוק אחרון"

קראון גרר את הגופה עד אדיפוס, אדיפוס מישש בידיו עד שנגע בפני הגופה. הוא התחיל לילל מבכי. “בני, בני היקר. איך יכולת לבגוד ולהוביל בכך למותך? כל כך אהבתי אותך ואת אחיך. לעולם לא אשכחך" הוא הצמיד את הגופה אל חזהו והחל לבכות.

"אויויוי המלך ובנו המת חוזרים חזרה זה לחיקו של זה" צחקק קראון, “שמת לב למשהו מיוחד בגופה?” שאל קראון ברשעות

"היא מלאה בחומר סמיך ודביק, אבל זה רק תוצאה של רקבון" ענה אדיפוס בבטחה

"למען האמת, אדיפוס יקירי, נתתי לכל עבדיי וחייליי החדשים לשפוך את זרעם על הבוגד"

"אתה חלאת אדם, קריאון" ענה אדיפוס בעצבים

"עד כאן המפגש המשפחתי,“ קראון גרר בכוח את הגופה מידיי אדיפוס "חשוב לי שתשמע את הספדת המת שלי למלך פוליניקס – המלך הטוב ביותר של תבאי עד כה!” אמר קראון בלעג

אדיפוס ניסה שלא לשמוע, אבל שמיעתו החדה והעד במרתף לא מנעו ממנו אף צליל, אפילו לא את הצליל של בגדיו של קראון נוחתים על רצפת המרתף.

קראון נעל נעליים צבאיות כבדות העשויות מתכת, ודרך בעזרתן על פרצופו של פוליניקס

"אתה שומע את זה אדיפוס? המלך החדש עלה על המלך הישן, עם שריון כבד" הוא התפקע מצחוק בעוד אדיפוס ישב בשקט וניסה להצמד לקיר החדר כדי להמנע מלשמוע את המתרחש.

"מה קרה אדיפוס? אתה לא אוהב את הרעש של גולגולת בניך מתנפצת תחת נעליי? או את הרעש של המוח שלו נוזל מתחת לעיסה הטחונה שפעם הייתה ראשו של בנך? אותו ראש שחיבקת הרגע, אותו הראש שחיבקת כשבכה לראשונה? אתה לא חושב שזה רעש שמתאים לבוגד? אה אדיפוס?” הוא צחק יותר ויותר חזק.

הוא התיישב על חזהו של פוליניקס. קול של מים זורמים נשמע.

פרצופו של אדיפוס התעוות.

"זה קול הבגידה. כל כך משחרר"

קול של נפיחה נשמע, ומיד אחריו קולה של הצואה היוצאת מאחוריו של המלך קראון.

"בבקשה די" אדיפוס נצמד לקיר והתחלחל מהמחשבה

"די?” קולו של קראון נאנק מהלחיצה באחוריו "עדיין לא סיימתי להשתחרר על בנך"

"בבקשה, עשה זאת לי רק לא לגופתו. אתה לא רק מבזה אותי, אתה מבזה את האלים במעשיך" התחנן אדיפוס

"לא רק לך. אלא גם לך, סבלנות" ענה קראון.

קולות אחרונים של נפיחות נשמעו, וקול הנוזל נמרח בגופה

קראון נעמד והתקרב לאדיפוס, אדיפוס הריח את צחנת הביוב המתקרבת אליו מהמלך קראון.

קראון הפנה את אחוריו לפניו של אדיפוס והחל מנגב את אחוריו בפניו.

"קודם האנשתי בוגד, עכשיו אני מעניש חוטא, איך אתה חושב שהאלים יתנגדו לזה? האלים כולם מתעסקים בנקמות מזעזעות לאחיהם ובני משפוחתיהם, והנה אני, מתעלל רק באנשים שהאלים מתעבים" הוא אמר בשמחה תוך כדי שפשוף חור אחוריו עמוק יותר בפניו ובשפתיו של אדיפוס המיבב ומתחלחל.

אחרי שסיים הוא עזב את אדיפוס בשקט ואדיפוס יכל לשמוע אותו מתלבש. הדלת נסגרה ואדיפוס כעת שמע צעדים מתרחקים ממנו ולבסוף, את השקט הרגיל של מרתף חשוך ולח.

הערת המחבר:

עוד בימי התיכון כשלמדתי את המחזה הרגשתי שיש בטרגדיה של אנטיגונה הרבה פוטנציאל ללכת למקומות מאוד אפלים. עם הזמן פיתחתי חזון לאיך הסיפור היה צריך להתרחש ולאחרונה החלטתי שאני סוף סוף מעלה אותו לכתב. הסיפור כולו יכתב בהמשכים כשבערך פעם בשבוע יעלה פרק.

אנטיגונה - חלק 1 - איסמנה ואנטיגונה

מחוץ לארמון תבאי, בגן המלכותי, ישבה איסמנה באחד מספסלי השיש בגן ודאגה ניכרה בפניה. אנטיגונה, אחותה, נכנסה מפתח אחורי בארמון וסגרה את הדלת מאחוריה, מביטה סביבה כדי לוודא שאיש לא עקב אחריה לגן.

"איסמנה היקרה, שמעתי שני שומרי ארמון מדברים על גורלה של גופת פוליניקס אחינו. קראון ציווה לחללה ולהשפילה"

איסמנה השפילה את מבטה אל הספסל "אחינו בגד בממלכה שלנו אנטיגונה. לא משנה כמה זה כואב לנו, אסור לנו לתת לרגשות שלנו להפריע לציווי המלך החדש ובייחוד לא כאשר הוא רק נמלך"

"את לא רואה את העוול שנעשה? קבורת אדם, כל אדם, בוגד או חבר, חייבת להעשות על פי כללים פשוטים, על פי הטקסים המקובלים, על פי ציוויים של האלים. קראון יורק על דתנו המקודשת, על זאוס, וממרה את פי האולימפוס"

"אני יודעת, אנטיגונה, אבל מה כבר אנחנו יכולות לעשות? אנחנו שתי נשים ואנחנו חסרות כל כוח, לעולם לא נוכל להתנגד למלך בלי לשאת בתוצאות כבדות משקל. בבקשה, אל תעשי משהו שרק יגרום נזק נוסף למשפחתנו המקוללת. לא מספיק שסבתנו היא אימנו? לא מספיק שאבינו עקר את עיניו וחי בבושה נצחית? לא מספיק שאחינו הסתכסכו והרגו זה את זה במלחמה? את הקרובה היחידה שלי כעת, אני לא אשתתף במעשה שיסכן את זה"

"יש דברים גדולים בעולם מאשר משפחתנו, איסמנה. ת'מיס, אלת הצדק האנושי רוצה את הכבוד שלה חזרה. האלים זועקים בראשי, איסמנה. מציקים לי בחלומותי. רוצים להשיב את האיזון בעולם – האם את עם האלים או נגדם?” פניה של אנטיגונה קשחו.

איסמנה הביטה באחותה, מתלבטת "אני לא נגד האלים, אבל אני נגד תוכניות לבגוד במלך תבאי"

"חשבתי שתאמרי זאת" אנטיגונה אמרה בכעס "האלים מבקשים ממני קבורה הוגנת לפוליניקס אחינו. האלים מבקשים להרוס כל דבר שעומד בדרכי. את עומדת בדרכי איסמנה"

להפתעתה של איסמנה, אנטיגונה אחזה בשערותיה של אחותה והקימה אותה מספסל השיש "האלים דורשים את עונשך איסמנה"

"בבקשה לא, אנטיגונה! את איבדת את דעתך"

"דעתי הוחזרה לי"

היא אחזה בידיה של איסמנה וכפתה עליה לרדת על ברכיה. איסמנה לא התנגדה והחלה לבכות "זה לא מגיע לי! בבקשה תפסיקי, לא עשיתי כלום!"

"לא עשית כלום?” צעקה אנטיגונה "אחיך, בשרך, מחולל על ידי עבדיי קראון ואת לא עושה כלום. האלים כועסים, ואת לא עושה כלום. אולי את כלום בעצמך איסמנה. האם את כלום?”

"לא!”

אנטיגונה בעטה בפרצופה "האם את כלום?”

איסמנה בכתה, דם החל לרדת מאפה

"האם את כלום איסמנה?”

איסמנה המשיכה לייבב בבכי

"את כנראה באמת כלום"

אנטיגונה הצמידה את גופה של איסמנה על הקרקע. היא שכבה על בטנה, חלקי אבנים קטנים ננעצו בחזה וידיה היו מאחורי גבה.

אנטיגונה שחררה את אחיזתה בידי איסמנה ושמה את רגלה על גבה, כופה עליה להצמד לקרקע.

"את יודעת מה האלים עושים לאנשים שהם כלום? שמעת את סיפורי האלים? הם הופכים אותם לחיות קטנות וחסרות עצמות"

אנטיגונה דרכה על ראשה של איסמנה, מה שגרם לפניה להשתטח על האפר.

"את רוצה להיות תולעת קטנה?”

אנטיגונה כעת נעמדה על איסמנה, רגל אחת על גבה והרגל השניה על ראשה

"את עכשיו רק תולעת קטנה וחסרת משמעות" אנטיגונה אמרה בקור רוח

היא בעטה עם רגלה את פרצופה של איסמנה על הקרקע מספר פעמים, מקשיבה ליבבותיה

"מה קרה איסמנה? את פתאום לא רוצה להיות תולעת? את פתאום רוצה לעשות משהו בנוגע לאחיך?” אנטיגונה שאלה ברשעות

"בבקשה,” איסמנה ייבבה, לא הצליחה לסיים את המשפט

"בבקשה מה? בבקשה להפסיק להתיחס אליך כמה שאת? כמישהי שמקשיבה לחוקי המלך ולא לחוקיו של זאוס? מצטערת" היא נתנה בעיטה נוספת לראשה וראתה איך הדם מאפה זורם מסביב לראשה, כהילה קטנה. היא ירדה מגבה של אחותה ונכנסה לארמון. איסמנה התרוממה וחשפה את בגדיה המלוכלכים את ראשה המדמם ושערה הפזור המלא באבק. היא השתטחה על הספסל מייבבת מבכי.