בן 33 היה נחום כשאשתו נפטרה. הילדה היחידה שלהם, נעה בת ה8 לקחה את זה קשה עד כדי כך שבקושי יצאה לבחוץ. נחום היה בדכאון כל כך עמוק שלא טרח לקום לפני 12, מה שמנע מנועה להגיע לבית הספר באופן סדיר. המנהלת כמובן ידעה על הטרגדיה ועל המצב הקשה, לכן לא זימנה קצין מבחן.

שניהם קיבלו עזרה פסיכולוגית מהמדינה, ובעוד נעה הצליחה לחזור לתפקד ביום יום, אביה שכב בבית ללא מעש. הם קיבלו את שרותיה של עובדת סוציאלית שניסתה לעזור להם לחזור לשגרה, היא עזרה לנחום למצוא עבודות חלקיות אבל שום דבר לא קסם לו ובמשך הזמן אפילו העניין בביתו הלך ודעך. היו רגעים שהיה שותה ושוכח לחלוטין שיש לו בת, מבלה עד השעות הקטנות של הלילה ברחוב עם בקבוק ערק צמוד אליו. השתיה הייתה כל כך מנחמת שלעתים היה מדמיין שהבקבוק ערק מדבר אליו, מילים מרגיעות ומעודדות. הוא היה מחבק את הבקבוק הדומם כאילו היה המאהבת שלו.

הבית שלהם הלך והתמלא בזוהמה. זבל שלא נשפך וצלחות מלוכלכות שהשאריות עליהן גידלו עובש. נעה לא סבלה יותר להיות בבית והייתה מטיילת לבדה ברחוב, מנסה להתגבר על הכאב שלה. לא היה יום שהיא לא עברה ליד גשר וחשבה לקפוץ ממנו. כל כך בוסריות היו המחשבות שלה על מוות

"אלוהים רוצה שאני אהיה עם אמא"

"אני נטל על אבא. הוא שבור בגלל שאני לא יכולה לעזור לו"

"מה קורה כשמתים? אני אהיה באדמה באדמה? איך אני אוכל לנשום?”

כשנגמרו לה המקומות לטייל בהן הייתה מגיעה לחלקים היותר שחורים בעיר. מסתובבת בסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה, לא חושבת על ההשלכות כי רוב מחשבותיה היו נתונות לאביה ואימה.

בחור בשם אדם היה שוכב בסמטה ליד התחנה המרכזית, נח עד שהיה מקבץ נדבות. הוא היה בן 48 אבל בתוכו הרגיש בן 80. הוא היה מלוכלך ופצעים ישנים ולא מטופלים ברגליו היו מזוהמים וגרמו לו לצלוע. כשהיה מתעורר לקראת השעה 10 בבוקר היה רואה ילדה קטנה כבת 12 מסתובבת ברחובות לבדה. אדם לא היה עם אשה כבר 20 שנה. רוב חיי המין שלו נסובו סביב גברים חרדים שמצא בשיחים והיו מוכנים לשלם לו 50 בשביל מציצה. הילדה עוררה אצלו געגוע למשהו שלא היה לו כבר זמן רב. פרצופה הקטן ומבנה גופה העגלגל והנמוך הקסימו אותו, הוא רצה ללטף את שיערה החום והצעיר ולהחדיר את אצבעותיו בעדינות אל הטבור שלה. המבט המרוחק והאטום שלה רק הגביר את תאבונו. רגליו רעדו אבל הרעב היה חזק מכל מעצור ומכל מצפון, הוא ניגש אליה.

"היי את, איך קוראים לך?”

נעה הרימה את מבטה אל הקבצן המלוכלך. היא ידעה שמאנשים כאלו צריך להזהר אבל האינסטינקטים שלה היו מעורפלים על ידי רגשות ייאוש והרס עצמי.

היא לא השיבה לו והמשיכה ללכת, מתעלמת ממנו לחלוטין, שוקעת עמוק אל העולם הפנימי והשחור שלה.

"אני יכול לתת לך משהו שאף אחד אחר לא יוכל לתת לך"

הוא המשיך לעקוב אחריה והיא התמידה בהתעלמותה.

"את רוצה את אמא שלך?”

ברגע אחד כל הרגשות השחורים שהיו צפים בליבה געשו ולבשו צורה של זכרון ישן של אימה יושבת על הכיסא בסלון ונועה קופצת עליה ומחבקת אותה.

"אני יכול להיות אמא שלך אם תרצי"

היא לא הבינה על מה הוא מדבר אבל היא הייתה קשובה אליו לחלוטין

"מה אתה רוצה?” היא שאלה והרגישה את הקול שלה רועד מפרץ רגשות ובלבול

"אני רוצה להיות אמא שלך אם תתני לי"

היא שתקה והביטה בו, עדיין רועדת. היא שקלה אם להתקרב אליו כדי להיות במרחק שיחה ממנו או לברוח. הסקרנות כבשה אותה והיא התקרבה אליו בצעדים קטנים כשבכל תנועה שלה היא הרגישה את עצמה משתנקת.

"איך? על מה אתה מדבר?” היא שאלה

"אם תבואי איתי אני אהפוך להיות אמא שלך. את מתגעגעת אליה, לא?”

"מאוד" היא הרגישה כאילו הדמעות שלה עצורות עמוק בתוכה ולא מצליחות לצאת. היא רצתה לבכות, היא רצתה לתת לזר הזה לראות את הכאב שלה ולא יכלה. אחרי שנרגעה היא שאלה

"מה זה אומר שתהפוך לאמא שלי?” הרגשות החלו להתאזן וספקנות התעוררה

"מה שזה נשמע. את באה איתי, אני עושה קסם ואני אמא שלך"

"אמא שלי לא הייתה עניה"

"אני אהיה אמא שלך כמו פעם" הוא ענה בביטחון מלא, מרגיש שהדג לקח את הפיתיון ונשאר רק לחכות לזמן המתאים למשוך את החכה

נועה לא ידעה מה הניעה אותה לבוא אחריו, סקרנות או נואשות. הרצון העז לראות שוב את הפנים של אמא שלה, הרצון העז לחזור הביתה עם אמא ולראות את אבא שלה חוזר להיות שמח. איך אמא שלה ואבא שלה ינקו ביחד את המזבלה שיש בבית והכל יחזור להיות נקי ונועה אפילו תעשה את שיעורי הבית שלה ותוריד את הזבל ותעזור לשטוף – רק שאמא כבר תחזור!

שוב הדמעות חנקו אותה, והפעם יכלו לצאת אבל נועה שמרה אותם בפנים. היא עקבה אחרי הקבצן אל תוך סמטה צרה שהבתים סביבה הפכו אותה לאפלולית. ריח של שתן וצואה עלה בנחיריה של נועה והיא התחילה להגעל, כמעט רצה אחורה וחוזרת לבית. אבל כל פחד וכל גועל נמחק לחלוטין מפני התקווה שאמא שלה תחזור אליה.

הוא הוביל אותה לדלת חומה בכניסה לבניין כלשהו. הדלת הייתה מתפרקת כאילו נחשפה יותר מדי למים והחלק התחתון שלה היה מוכתם במה שנראה כמו שתן של עוברי אורח.

"צריך להכנס בשביל הקסם"

"אני לא בטוחה"

הוא לא נתן לה להשלים את המשפט ותפס את ידה השמאלית והחזיק אותה בכוח, לא נתן לה להתחמק. היא נאבקה בהתחלה אבל כאילו הבינה שזה חלק מהמסע, היא נכנעה ונתנה לו להכניס אותה דרך הדלת, אל חדר חשוך ומסריח מצואה ושתן.

נחום התעורר ב12 וחצי עם האנגובר מהלילה הקודם. לא היה לו מושג איפה הוא בילה את רוב הלילה וכל עוד הוא התעורר בביתו גם לא היה לו אכפת. הוא אפילו לא טרח לבדוק אם נועה נמצאת בחדר שלה. הוא פשוט הניח שהיא נמצאת במקום טוב וגם אם לא, מה זה משנה?

"היא כבר איבדה את אמא שלה, מה יכול לצאת ממנה? היא מקולקלת לא פחות ממני" הוא חשב בזמן שהוציא מהמקרר בקבוק ספרייט ו4 ביצים. הוא הכין לו חביתה, אבל הבלבול גרם לו לשפוך למחבת ספרייט במקום שמן. הוא אפילו לא טרח לנקות את המחבת ועל השכבה הדקה של הספרייט שם גם שמן, והשליך את הביצים על המחבת. הוא ראה כמה חלקי קליפה וזה לא שינה לו "במקרה הטוב ביותר אני אחנק ואמות" חשב לעצמו ודמעות החלו זולגות מעיניו.

"במקרה הטוב..” הוא צחק ולחייו החלו להרטב. הוא לא בכה. הוא אף פעם לא בכה. אבל הדמעות היו זולגות ממנו. חלקן אפילו נפלו על המחבת ויצרו קול תסיסה עם השמן.

כשהוא נהיה מספיק רעב הוא הוריד את המחבת מהאש בלי להתחשב במוכנות של החביתה. לפעמים היה נתקל בחלק נוזלי, לעתים היה מסיר אותו ולעתים היה מתעלם ממנו לחלוטין. “אלו הם חיי" חשב לעצמו "מכאן ועד לקבר, אני והחביתה שלי, מה עוד אדם צריך? ביצים ולחם" הוא נזכר שיש לו לחם איפשהו. הוא קם מהשולחן ומצא את הלחם על הרצפה מתחת לשולחן האוכל. הוא הרים אותו וחיפש עובש. היו כמה פרוסות עם כתמים ירוקים, הוא הוציא אותן וזרק אותן על הריצפה, את כל השאר הוא לקח אל החלק של השולחן בו הוא ישב. אחרי הארוחה נשכב על הספה עם בקבוק בירה עד ששקע בשינה.

ביום העצמאות האחרון קרעתי את דגל ישראל ממרפסת של מישהו. הדגל בערך באורך של מטר ורוחב של 40 ס"מ. פרשתי אותו על המיטה שלי.

עם סכין יפנית חתכתי לאורך 2 השוקיים שלי, ומרחתי את הדם על הדגל. הדם התייבש והפך לבורדו כהה כשחלקים אדומים עוד נמצאים בקצוות הבד. המגן דויד כוסה כמעט כולו בדם.

קרעתי חצאי ירחים לאורך הדגל כדי לדמות צורה של חיתול פתוח. התיישבתי במרכזו ועם 4 סיכות ביטחון מכל צד הצמדתי אותו לגוף שלי כטיטול. לצערי הוא לא היה הדוק מספיק, אז עשיתי זאת שוב כאשר הוא מקופל לחצי.

השוקיים המדממות שלי הקשו עליי ללכת, אז צעדתי בחדר כילדון שרק למד ללכת, בדגל ישראל מוכתם בדם. התינוקיות הציונית הזאת אחזה בי חזק כל כך, שהרגשתי צורך לקחת מוצץ ולישון כך. מילאתי בקבוק של תינוקות בוודקה רדבול ושכבתי במיטה שלי בתנוחת עובר, משתדל שהשוקיים לא יגעו זו בזו ויגרדו את הפצעים. במחשב שמתי את הסרט השני של דובוני אכפת לי.

בערך באמצע הסרט, כאשר לב-אפל מגיע לטירת דובוני האכפת לי לתקן את מד האכפתיות, הבטן שלי התחילה לגרגר, רציתי לחרבן.

אבל זה לא מספיק בשבילי לחרבן בדגל.

הוספתי למעט וודקה שנשארה לי חומר משלשל, והמשכתי לשתות, כשאני יושב מול הסרט.

תוך חצי שעה התחלתי לשלשל בכמויות אדירות. לא קמתי מהמיטה ונתתי לזה פשוט לזרום, דרך דגל ישראל שכבר מזמן הפסיק להראות כמו דגל ויותר כמו חיתול מעופש של 50 ילדים בני 3.

המיטה שלי כולה נמרחה בחרא נוזלי, ואני במקום, לא מתרגש, ממשיך למצוץ את הבקבוק ולצפות בדובוני האכפת לי מנצחים את לב-אפל.

כל ההרגשה כולה הייתה כל כך עילאית שהתחלתי לצחוק. הסרחון רק גדל כשהתחלתי גם להשתין. אם כבר, אז כבר.

זו הייתה חוויה מעניינת.

דבר ראשון, צריך להכיר בחורה במחזור. לוקחים מהדם שלה במזרק. נזהר לא לגעת בדם, כי אני חייב להשאר טהור.

מוצאים כלב שאתם אוהבים. קושרים אותו לעמוד בשדה קוצים.

מזריקים לו את הדם.

עכשיו מחכים.

מתישהו הוא ימות. אולי יגווע ברעב, אולי מהדם.

אבל צריך לעזור לו.

אז פעם ביום לוקחים סכין יפנית וחותכים לרוחב הבטן.

מתישהו לא ישאר לו יותר דם.

אבל הבחורה תצעק "עם סכין יפנית חותכים קופסאות קרטון, לא כלבים"

אז קושרים את הצוואר שלה לצוואר של הכלב.

חותכים פיסות מהפרווה שלו ודוחפים אותן לפה שלה.

כשהכלב סוף סוף עוזב את עולם הסובלים, חותכים לבחורה את הורידים, ושופכים את הדם על הכלב.

כך צבעתי את טייגר, הכלב האהוב עלי, באדום