בחנוכה האחרון הפריעו את מנוחתי שני חרדים חמודים אחד צעיר, בערך בן 19 והשני מבוגר ממנו, בערך שנות ה40 לחייו, שהופיעו בפתח דלתי וכמעט התחננו בפני שנדליק ביחד נרות. הכנסתי אותם פנימה, ונעלתי בחשאיות את דלת הפלדלת שלי ושמרתי את המפתח בכיס שלי.

"יש לך חנוכיה?”

"כמובן, אני אוהב את המסורת היהודית" הובלתי אותם למטבח וישבנו מסביב לשולחן, כשחנוכיה מוצבת במרכזו.

"אתה יודע את הברכות?” שאל הצעיר מהם בקול רך.

חייכתי ושלפתי ספר תנ"ך.

"אין בזה את תפילות חנוכה" אמר המבוגר ביניהם והתחיל ללטף את זקנו.

"זה בסדר" עניתי.

פתחתי את הספר במקום מרכזי וקרעתי בנונשלנטיות גמורה את הדפים.

שניהם קמו "מה? מה אתה עושה? זה ספר קדוש! מה נראה לך?”

עמדתי מולם עם הדפים הקרועים, הסתובבתי עם גבי לפניהם, דחפתי את הדפים דרך התחתונים לתחת שלי ושחררתי נפיחה חזקה. ניגבתי את הדפים חזק בחור התחת שלי ושלפתי אותם החוצה על השולחן.

הם היו מזעזועים,

"בוא הנה גדליה, נזוז מכאן" אמר המבוגר.

"הדלת הנעולה"

"אתה לא יכול להשאיר אותנו כאן!” ענה הצעיר.

מיד הזקן פתח את הפלאפון המיושן שלו, “אין פה קליטה" – הפנים שלו התחילו להתעוות מזעזוע.

"למה אין לך קליטה?” שאל.

"כדי שלא תוכלו לבקש עזרה, אתם מבינים. אנחנו נשחק משחק קטן" שלפתי חרב קטנטנה מאחורי גבי, העברתי את להבה בעדינות על האצבע שלי ותוך שניות דם זרם ממנה. "עכשיו שבו במטבח".

הם החליפו מבטים מבוהלים. הצעיר כמעט בכה. רציתי לפרוץ מצחוק, אבל הייתי צריך לשמור על ערשת פנים רצינית.

"מה תעשה לנו?” שאל הזקן.

"אני לא אפגע בכם כלל" עניתי בנסיון לתת לו להרגיש בנוח.

הדפי תורה מקומטים עם כתמי צואה עוד ישבו שם
“אם אתם רוצים ללכת" חייכתי "תצטרכו לאכול את זה" ונגעתי בעדינות בדפי תורה.

"מה? אתה מטורף!” ענה הצעיר.

קמתי עם פרצוף רציני ויצאתי מהמטבח. כשחזרתי היה איתי פסל אפריקאי קטן מעץ של אישה חסרת צורה.

נכנסתי למטבח עצבני, זרקתי בכוח את המנורה על הקיר ושמתי את הפסל האפריקאי במקום.

"או שתאכלו את הדפים המחורבנים [צחקתי מהמשחק מילים] או שתתפללו לדעטרו, אל החזיר ותאמרו 'אתה דעטרו האל שלי על פני כל האלים האחרים, אני מבטל את בריתי עם יהוה ומברך אותך דעטרו' ותשתחוו לו כמה פעמים" אמרתי בעצבים.

"אתה לא יכול להשאיר אותנו כאן בניגוד לרצוננו" אמר הזקן כמעט בבכי

"נכון, אבל יש לכם אפשרות לצאת. תעשו אחד מהשניים ותצאו מכאן"

"לא! אי אפשר! זה חילול קודש!” אמר הצעיר

"תראו, אני מוכן להיות נחמד איתכם ולתת לכם אופציה שלישית שהיא לא מחללת את הדת שלכם"

"פשוט תתן לנו ללכת” התחנן הצעיר.

"לא" חייכתי

הוצאתי כוס בירה מהמזווה במטבח, פשטתי את מכנסיי והתחלתי להשתין לתוכה.

הצגתי בפניהם את הכוס הצהובה המסריחה משתן צהוב וחריף במיוחד.

"כל אחד ישתה חצי מזה. בלי לפלוט ובלי להקיא. תעשו את זה ותצאו" אמרתי בטון הכי נחמד שיכולתי להוציא.

הם הסתכלו אחד על השני

"ואם לא נבחר באף אחד?” שאל הצעיר.

שלפתי את הסכין שלי, והתחלתי לגעת עם הלהב בעדינות על הזרוע שלי, דם התחיל לרדת תוך שניות.

"לא הייתם רוצים שזה יקרה לכם, נכון?”

"אז אתה מאיים עלינו?”

"זה לא היה ברור עד עכשיו?”

באותו הרגע, הייתי צריך לחרבן. לקחתי את הדפי תורה דחפתי אותם שוב למכנסיים שלי והתחלתי לחרבן. ברור שחלק עבר למכנסיים שלי, אבל הוצאתי אותם החוצה מלאים בחרא, זרקתי אותם על השולחן.

"תאכלו מזה?”

אחרי שעה שהם לא בחרו ומרדו בי.

לקחתי את הראש של הצעיר ועשיתי לו חתך קטן ליד האוזן וחתכתי לו את הפאות.

"זה רק ייעשה גרוע יותר ככל שחתכו"

זה כמובן לא עזר.

התחלתי לקרוע מהם את הפאות, חלקים מהגבות, את השיעור ופצעתי להם את הפנים עד שהם בכו.

"אוקיי, אוקיי, אני מוכן לשתות מהשתן"

הבאתי לו את הכוס.

הוא התחיל לבכות ולשתות, אני חייכתי. “שמור הכל בפנים! ולא יותר מדי. שישאר לחבר שלך"

הוא עיוות את הפנים שלו ולגם הכל.

שמחתי "כל הכבוד!!! הנה עשית משהו ששווה משהו סוף סוף!” צחקתי

"עכשיו תורך" הצבעתי בשמחה לבחור הצעיר

"לא, אני לא מסוגל. אני מעדיף למות"

לקחתי את הסכין וחתכתי לאורך הגב, דרך הבגד בתנופה אחת. הוא צרח בבכי.

"למות הרבה יותר כואב מזה. אתה לא מעדיף לשתות שתן או לאכול ספר תורה או אפילו סתם להתפלל לדעטרו?”

"אני אתפלל לדעטרו" הוא ענה.

"מצוין" חייכתי חיוך שטני.

הזקן מחה "לא! אתה לא יהודי! איך תעשה את זה! אבותיך הסכימו למות בשביל לא להתפלל לאלים זרים והנה אתה נכנע ככה בקלות!”

"סתום את הפה שלך! זו החלטה שלו!” עניתי בעצבים "חוץ מזה אתה יכול לצאת. לעזור לך למצוא את היציאה?”

"אני לא עוזב אם תגרום לו לעבוד אלילים!” הוא מחה בתוקפנות.

הנפתי את הסכין לעבר הזרוע שלו. תוך שניות כל השרוול שלו נטף דם. הוא התקפל על הריצפה ובכה "למה אלוהים? למה?”

כמעט ריחמתי עליו.

קירבתי את הפסל לבחור הצעיר.

"תתפלל" פקדתי

"מה הייתה התפילה?” הוא נאנח בשקט ובבכי

" אתה דעטרו אל החזיר, האל שלי על פני כל האלים האחרים, אני מבטל את בריתי עם יהוה ומברך אותך דעטרו" עניתי בשמחה.

הוא התחיל לייבב בבכי

"אתה דעטרו" הוא בכה "אל החזיר...” הוא נאנק "האל שלי על כל פני האלים, אני מבטל את בריתי עם יהוה ומקבל אותך עלי" הוא לא הפסיק לבכות ולייבב "אני לא יהודי. אני בוגד"

הלכתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה.

"אתם משוחררים" חייכתי

הם רצו ככל שהגוף הפצוע שלהם נתן להם ונעלמו.

אני אוהב חוויות דתיות.

ביום העצמאות האחרון קרעתי את דגל ישראל ממרפסת של מישהו. הדגל בערך באורך של מטר ורוחב של 40 ס"מ. פרשתי אותו על המיטה שלי.

עם סכין יפנית חתכתי לאורך 2 השוקיים שלי, ומרחתי את הדם על הדגל. הדם התייבש והפך לבורדו כהה כשחלקים אדומים עוד נמצאים בקצוות הבד. המגן דויד כוסה כמעט כולו בדם.

קרעתי חצאי ירחים לאורך הדגל כדי לדמות צורה של חיתול פתוח. התיישבתי במרכזו ועם 4 סיכות ביטחון מכל צד הצמדתי אותו לגוף שלי כטיטול. לצערי הוא לא היה הדוק מספיק, אז עשיתי זאת שוב כאשר הוא מקופל לחצי.

השוקיים המדממות שלי הקשו עליי ללכת, אז צעדתי בחדר כילדון שרק למד ללכת, בדגל ישראל מוכתם בדם. התינוקיות הציונית הזאת אחזה בי חזק כל כך, שהרגשתי צורך לקחת מוצץ ולישון כך. מילאתי בקבוק של תינוקות בוודקה רדבול ושכבתי במיטה שלי בתנוחת עובר, משתדל שהשוקיים לא יגעו זו בזו ויגרדו את הפצעים. במחשב שמתי את הסרט השני של דובוני אכפת לי.

בערך באמצע הסרט, כאשר לב-אפל מגיע לטירת דובוני האכפת לי לתקן את מד האכפתיות, הבטן שלי התחילה לגרגר, רציתי לחרבן.

אבל זה לא מספיק בשבילי לחרבן בדגל.

הוספתי למעט וודקה שנשארה לי חומר משלשל, והמשכתי לשתות, כשאני יושב מול הסרט.

תוך חצי שעה התחלתי לשלשל בכמויות אדירות. לא קמתי מהמיטה ונתתי לזה פשוט לזרום, דרך דגל ישראל שכבר מזמן הפסיק להראות כמו דגל ויותר כמו חיתול מעופש של 50 ילדים בני 3.

המיטה שלי כולה נמרחה בחרא נוזלי, ואני במקום, לא מתרגש, ממשיך למצוץ את הבקבוק ולצפות בדובוני האכפת לי מנצחים את לב-אפל.

כל ההרגשה כולה הייתה כל כך עילאית שהתחלתי לצחוק. הסרחון רק גדל כשהתחלתי גם להשתין. אם כבר, אז כבר.

זו הייתה חוויה מעניינת.

ברוח הנושא החם, אני אספר על חתול וכלב ואיך הופכים אותם לשימושיים יותר.

דבר ראשון, להשיג פטיש של 20 ק"ג.

נתחיל עם הכלב: כלבים הם חיות גדולות בד"כ, הרבה יותר מחתולים. אז כדאי לקשור אותו לריצפה. רצוי לקשור את כל הרגליים יחדיו, ואת הצוואר ללפף בלולאה ולקשור למשהו כבד ויציב - רק הזהרו, אם הכלב יחנק כל הכיף ייפסק, תשאירו אותו בחיים זמן רב ככל האפשר.

עכשיו מגיע החלק הפרקטי:

אין מענג יותר מלשמוע את עצמות הרגליים נשברות תחת הכובד של הפטיש. אפשר לראות את העור מתעקם כשאין יותר בסיס להחזיק אותו -

זה השלב הראשון בלהפוך את הכלב לנוזלי.

עד כאן הצעקות של הכלב כמעט בלתי נסבלות לאוזניים. הייתי מציע לשבור לו את הלסת, אבל עלולים בטעות להרוג אותו, אז עדיין לא.

תתחבו משהו גמיש לפה שלו, או שתהנו מכל יללה ויללה כמשהו שהשגתם בעצמכם. 

עכשיו אפשר למעוך את הזנב, אם יש לו. 

הדם מתחיל לזרום על הריצפה. אל תפחדו - כלב שטיח לא יכול להיות עם נוזלים בתוכו, אז יש התקדמות.

עכשיו תתחילו להכות, מאזור הזנב ועד אזור הראש. באיזשהו שלב ימאס לכלב לצרוח, זה החלק שבו הכיף נגמר, אז אפשר לשבור את הגולגולת, לתת למוח ליזול על הריצפה יחד עם הדם ושאר האיברים שכבר מזמן הפכו שטוחים.

עכשיו אפשר להנות מהשטיח שהכנתם - לטפס עליו עם הרגליים המטונפות שלכם ולהתחיל לשפשף.

זוכרים שהכלב חירבן לכם על השטיח כשרק השגתם אותו?

זה הזמן להחזיר חזרה.

מה שהיה פעם כלב גדול וחזק הוא עכשיו חתיכת עור מדממת ומסריחה מצואה ושתן.

עכשיו החתול:

התהליך מאוד דומה, רק שחתולים הם חיה קטנה יותר אז חבל לבזבז עליו חבל. תקחו אקדח דבק חם ותשפכו על בריסטול. קחו את החתול בכוח ותמרחו אותו לרוחב על הדבק החם. החתול יצרח מכאבים וינסה להלחם, תחזיקו אותו בחוזקה על המשטח עד שהוא ידבק לשם. רצוי להתחיל מהכפות הרגליים, כי שריטות חתול זה לא משהו נעים.

על כל שריטה שאתם מקבלים, קחו סכין יפנית ותחתכו באזור הבטן.

החתול הוא חיה דקה, אז אפשר להתחיל להתיחס אליו כשטיח כבר מהחלק הזה. אל תשתמשו בפטיש, אלא במשקל הגוף שלכם. תדרכו ותקפצו עליו [רצוי עם נעליים כבדות, כאלו של צבא יתאימו] עד שהוא יפסיק לילל.

בערך בחלק הזה הייתי צריך להשתין. הפשלתי את המכנסיים שלי ונתתי לזרם של השתן ליפול על הפנים של החתול.

מה יותר כיף? החתול או הכלב?

החתול נשאר חי זמן רב יותר וסובל אפילו מהתנועה שלו עצמו, כשהדבק כופה עליו להשאר במקום וכל תזוזה שלו קורעת יותר ויותר מהעור שלו.

חתול מנצח.