באופן אירוני כבר התפרסם השבוע פוסט על גוזלים שעדיין לא למדו לעוף, אבל מותו של אריק איינשטיין הצית בי רעיונות חדשים. להלן תיאורים של הסיטואציות שיצרתי היום בהשראתו האלוהית של אריק איינשטיין ז”ל, כל אחד מתאים לשיר של אריק איינשטיין, תנסו לנחש את השיר מהמאורעות.

מרגע ששמעתי את הבשורה על מותו של אריק איינשטיין עלה בי רעיון מבריק. הלכתי לחנות החיות של יוסי וקניתי שני תוכי אהבה קטנים. בגלל שהזמן קצר וצריך לצאת פוסט של היום, לא חיכיתי יותר מדי, כשהגעתי הביתה אחזתי את אחד התוכים ביד ולקחתי אותו איתי למטבח. שם לקחתי פומפייה והתחלתי לגרד את כנפיו במשך כ10 דקות עד שהנוצות הירוקות שלו נמרטו לחלוטין ודם כיסה את הפומפייה שלי. התוכי כמובן לא אהב את זה, אבל היד שלי אחזה בו כל כך חזק שבאיזשהו שלב הוא פשוט נכנע. עדיין היה חי, אבל פשוט נכנע. זה היה רגע מרגש ביני ובין התוכי, אהבתי את זה. לקחתי גומייה וקשרתי אותו עם הגומיה. דאגתי שהיא תיגע בדיוק בכנפיים הפצועות והמדממות שלו.

השלב השני היה לקחת את התוכי השני איתי למטבח. היה קשה יותר לתפוס אותו מאשר את השני, אני תוהה למה. מאיזשהי סיבה החלטתי לקרוא לחמודון הזה יוסי על שם בעל החנות. פרשתי אותו בכוח על מגש החיתוך ועם סכין גדולה כרתתי לו את הכנפיים. לצערי הרב, כמו הרבה מהחיות שאני כורת להן איברים, הוא מת מאיבוד דם. מבאס, אבל גם עם זה אפשר לעבוד. לקחתי את התוכי הראשון שעוד גסס ואת גופתו של יוסי אל גג של בניין עם מרפסות. חיכיתי בסבלנות שמישהי תצא אל החלון והשלכתי את התוכים, וקיוויתי שהיא תגיב, אבל לא נראה שהיא שמה לב לזה. לצערי. איכשהו המזל שיחק לצידי ואנשים שיצאו מהבניין כן ראו את התוכים הקטנים מרוחים על המדרכה.

השלב השני היה להתקשר ליזיז שלי. כמעריץ של איינשטיין הוא התלהב מפרץ ההשראה שלי ויצא מהעבודה כדי להשתתף ביצירה שלי.

איך שהוא בא הפשטתי אותו לחלוטין בלי לומר מילה. הלבשתי אותו גלימה של שופט (למי אין כזו בבית?) ופאה לבנה מתולתלת. הוא לא לבש דבר מלבד אלו.

"אדוני השופט" קראתי לו, “תרצה לבחוש בשוקו של הנידון למוות?”

הוא חייך.

לקחתי טיטול מבוגרים ונתתי לו לחתל אותי, אחרי 20 דקות התחלתי לחרבן בו. תוך כדי החיתול נעשה לח וגמיש. הוא חתך עם סכין יפנית את החלק האחורי בחיתול שלי. חרא התחיל לנזול ממנו, והסרחון התחיל להעיק על החדר, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. הוא הכניס את איבר המין שלו לחור בחיתול שלי והתחיל לזיין אותי בתחת דרך החרא.

"כן, אתה אדון שוקו" הוא קרא לי תוך כדי שהוא מצליף בגבי ומזיין אותי.

הכאב, הסרחון והחיתול מנעו ממני להתגרות מינית, אבל הרגע היה כל כך מושלם מבחינת ההשראה שלו, שזה היה מספיק.

אחרי שהוא גמר, פשטתי ממני את החיתול המאוד מאוד מלוכלך, וזרקתי אותו עליו. הכרחתי אותו להשאר ככה ולא לזוז, עם גלימה ופאת שופט, זין מלא חרא וטיטול מלוכלך על החזה שלו. התקלחתי וניקיתי את עצמי, לבשתי בגדים, וצלצלתי לשכנה הקשישה בדלת. ביקשתי ממנה לבוא לבדוק אם היא מריחה דליפת גז בדירה שלי. היא עיקמה את אפה (ייתכן מכך שעדיין הסרחתי) ובאה אחרי שהתחננתי בפניה. היא אמנם לא הייתה עם סלים, אבל היא בהחלט הייתה גברת וזה מספיק בשבילי. פתחתי את הדלת בפנייה וחשפתי את המראה המזעזע. ההבעת פנים שלה היה הדבר הכי מצחיק שאי פעם ראיתי. זה היה כיף. מזל שצילמנו את זה בוידיאו (ושוב, מכך שהבלוג שלי "בעייתי" אני לא מוכן לחשוף ולו טיפת רמז למי אני ואיפה אני גר, אחרת, מזמן היו כאן תמונות).

הצטרפתי אליו למקלחת משותפת, והתחלתי לחשוב על הצעד הבא. באיזה שיר של איינשטיין עדיין לא השתמשתי?

טוב, תמיד רציתי כלב. לקחתי את הבחור החתיך שלי ושמתי לו קולר (בהתחשב בכמות הכלבים שעברו במטבח שלי, היה לי כזה בהשג יד), קשרתי אותו ברצועה וכפיתי עליו לשבת על 4. עד 6 בערב היום התיחסתי אליו כמו כלב. לא הרשיתי לו לדבר, אלא רק לנבוח, אם הוא הפר את זה נתתי לו מכות עם חגורה. האכלתי אותו בונזו מקערת כלבים, ונתתי לו לשחק איתי בכדור. הוא השתין וחירבן כמו כלב ברחבי הדירה שלי וניקיתי אחריו. הוא היה בשבילי הכלב שמעולם לא התעללתי בו.

זה היה יום האריק איינשטיין שלי, יהי זכרו ברוך. היה ארוך ומתיש, ובעיקר מגרה. הבחור עדיין יושב לידי ועוזר לי לכתוב את הפוסט תוך כדי שהוא על 4 מלקק לי את הביצים כמו כלב

המלך החדש של תבאי, המלך קראון, נכנס למרתף חשוך ולח. הוא הדליק נר בכניסה לחדר. הצללים שיחקו על קירות החדר והאור המועט חשף אדם שניכרה עליו זקנה ועיניו היו עקורות מחוריהן. שלשלאות קשרו את ידיו מאחורי גבו והוא עצמו ישב בקצה החדר, מניח את ראשו העייף על פינת החדר.

"מי שם?” שאל אדיפוס בקול צרוד ותשוש

"דודך כאן" ענה קריאון בקשיחות

"קראון? לא! לא! בבקשה לך מכאן! אני לא מוכן לעוד ביקור שלך!" הוא התחנן

"כבר? אתה לא ברוח למפגש משפחתי, לא מעניין אותך מה עם בניך?”

"הם כאן" התרגש אדיפוס

"אחד מהם" צחק קראון

"קרב את אטאוקלס אלי, לא שמעתי ממנו מאז הכנסת אותי לכאן"

"למען האמת, בדיוק קברנו את האטאוקלס"

אדיפוס היה נראה מזועזע

"מה אתה לא מספר לי קריאון?” זעק אדיפוס בעצבים

"אתה תאהב את הסיפור הזה" הוא צחקק, “אתה מבין, אחרי שגילית את חטאך ועקרת את עיניך, מישהו היה צריך לקחת את תפקיד מלך תבאי.”

אדיפוס התרגש "בניי"

"כן, “ ענה קראון "הם שלטו יחד בממלכה, עד שפוליניקס בגד בתבאי והחליט לצאת למלחמה באחיו אטאוקלס כדי לכבוש אותה מידיו"

"אבוי. אז אטאוקלס הפסיד בקרב ונהרג על ידי אחיו. ארור אני וארורה קללתי!” בכה אדיפוס

"לא בדיוק" המשיך קראון כשחיוך פשט על פניו "למען האמת" הוא צחקק "גם פוליניקס אבד בקרב הזה"

אדיפוס היה מופתע "בשורות רעות באות בזוגות" וחזר לבכות, כמה שיכל דרך עיניו העקורות "עד שחשבתי שעתיד טוב מצפה לבני משפחתי ואני רואה שהקללה ממשיכה לזרוע את זרעי הרוע שלה בכל דבר שמשפחתי עושה!”

"כן, ועכשיו, כשאין מלך לתבאי, אני, אחיה של אישתך – אימך, יוקסטה, אני הוא המלך החדש של תבאי"

"לא!” צרח אדיפוס "כל אחד, רק לא אתה!” צרח

"אתה לא חושב שאני אהיה מלך טוב?” קראון צחק בקול גדול

"ארור אתה וילדיך" לחש אדיפוס

"אבל תראה כמה אדיב אני אליך. אפילו הבאתי את בנך לבקר אותך"

"ההומור שלך אפל מאוד ידידי, הרגע אמרת לי שאין לי בנים, אז אלא אם שקרת..”

הפסיק אותו קראון "לא שיקרתי, הבאתי את פולינקס אליך"

קראון יצא מהחדר וגרר איתו גופה פנימה אל תוך החדר

"כבוד אחרון אתן לפוליניקס לאחר המוות – שאביו המקולל ייתן לו חיבוק אחרון"

קראון גרר את הגופה עד אדיפוס, אדיפוס מישש בידיו עד שנגע בפני הגופה. הוא התחיל לילל מבכי. “בני, בני היקר. איך יכולת לבגוד ולהוביל בכך למותך? כל כך אהבתי אותך ואת אחיך. לעולם לא אשכחך" הוא הצמיד את הגופה אל חזהו והחל לבכות.

"אויויוי המלך ובנו המת חוזרים חזרה זה לחיקו של זה" צחקק קראון, “שמת לב למשהו מיוחד בגופה?” שאל קראון ברשעות

"היא מלאה בחומר סמיך ודביק, אבל זה רק תוצאה של רקבון" ענה אדיפוס בבטחה

"למען האמת, אדיפוס יקירי, נתתי לכל עבדיי וחייליי החדשים לשפוך את זרעם על הבוגד"

"אתה חלאת אדם, קריאון" ענה אדיפוס בעצבים

"עד כאן המפגש המשפחתי,“ קראון גרר בכוח את הגופה מידיי אדיפוס "חשוב לי שתשמע את הספדת המת שלי למלך פוליניקס – המלך הטוב ביותר של תבאי עד כה!” אמר קראון בלעג

אדיפוס ניסה שלא לשמוע, אבל שמיעתו החדה והעד במרתף לא מנעו ממנו אף צליל, אפילו לא את הצליל של בגדיו של קראון נוחתים על רצפת המרתף.

קראון נעל נעליים צבאיות כבדות העשויות מתכת, ודרך בעזרתן על פרצופו של פוליניקס

"אתה שומע את זה אדיפוס? המלך החדש עלה על המלך הישן, עם שריון כבד" הוא התפקע מצחוק בעוד אדיפוס ישב בשקט וניסה להצמד לקיר החדר כדי להמנע מלשמוע את המתרחש.

"מה קרה אדיפוס? אתה לא אוהב את הרעש של גולגולת בניך מתנפצת תחת נעליי? או את הרעש של המוח שלו נוזל מתחת לעיסה הטחונה שפעם הייתה ראשו של בנך? אותו ראש שחיבקת הרגע, אותו הראש שחיבקת כשבכה לראשונה? אתה לא חושב שזה רעש שמתאים לבוגד? אה אדיפוס?” הוא צחק יותר ויותר חזק.

הוא התיישב על חזהו של פוליניקס. קול של מים זורמים נשמע.

פרצופו של אדיפוס התעוות.

"זה קול הבגידה. כל כך משחרר"

קול של נפיחה נשמע, ומיד אחריו קולה של הצואה היוצאת מאחוריו של המלך קראון.

"בבקשה די" אדיפוס נצמד לקיר והתחלחל מהמחשבה

"די?” קולו של קראון נאנק מהלחיצה באחוריו "עדיין לא סיימתי להשתחרר על בנך"

"בבקשה, עשה זאת לי רק לא לגופתו. אתה לא רק מבזה אותי, אתה מבזה את האלים במעשיך" התחנן אדיפוס

"לא רק לך. אלא גם לך, סבלנות" ענה קראון.

קולות אחרונים של נפיחות נשמעו, וקול הנוזל נמרח בגופה

קראון נעמד והתקרב לאדיפוס, אדיפוס הריח את צחנת הביוב המתקרבת אליו מהמלך קראון.

קראון הפנה את אחוריו לפניו של אדיפוס והחל מנגב את אחוריו בפניו.

"קודם האנשתי בוגד, עכשיו אני מעניש חוטא, איך אתה חושב שהאלים יתנגדו לזה? האלים כולם מתעסקים בנקמות מזעזעות לאחיהם ובני משפוחתיהם, והנה אני, מתעלל רק באנשים שהאלים מתעבים" הוא אמר בשמחה תוך כדי שפשוף חור אחוריו עמוק יותר בפניו ובשפתיו של אדיפוס המיבב ומתחלחל.

אחרי שסיים הוא עזב את אדיפוס בשקט ואדיפוס יכל לשמוע אותו מתלבש. הדלת נסגרה ואדיפוס כעת שמע צעדים מתרחקים ממנו ולבסוף, את השקט הרגיל של מרתף חשוך ולח.

מי לא אוהב גוזלים? צהובים וחמודים ופשוט פוצ'י מוצ'י. אני מת עליהם. אני יכול לשחק איתם שעות, ללטף את פלומת הנוצות הדקה בעדינות.

הבעיה היא שבאיזשהו זמן זה מתחיל לשעמם, אז אני מלטף טיפה ומיד מורט חלק מהנוצות. נותן להם לצווח וצוחק. וחוזר ללטף אותם, עד שהם מחזירים את האמון בי, ואז שוב.

אחרי שביליתי ככה עם הגוזלים החמודים שלי כמה שעות, לקחתי פלטה חשמלית ושמתי כלוב ברזל עליה. אל תוך הכלוב דחפתי את הגוזלים החמודים. הם עמדו שם וצייצו ועיניהם החמודות פשוט דרשו ממני חיבוק חם ואוהב.

התחלתי לחמם את הפלטה. בהתחלה על חום מועט. הגוזלים לא אהבו את זה, אבל הציוצים שלהם עדיין לא צבטו לי את הלב, אז הגברתי את החום ל150 מעלות.

אי אפשר לתאר במילים את הסבל של הגוזלים, איך העיניים שלהם נראו מתחננות אלי "די, בבקשה די", אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להגביר את החום למקסימום ולצפות בהם נמוגים.

החום היה כל כך גבוה, שהנוצות שלהם התחילו להנמס, ואפשר היה לראות את העור שלהם הופך לחום. אחרי כמעט שעה של ציוצים, היה שקט, הם נשכבו על הפלטה והתחילו להיות יותר ויותר שחורים.

התחלתי להתלבט בתוכי, למה אני כל כך אכזרי? למה עשיתי את הדבר הנוראי הזה? אבל אז נעשתי רעב, ולקחתי מזלג וסכין והתחלתי לחתוך את גופות הגוזלים. היה מאוד יבש, אבל קצת מלח ופפריקה הפכו את זה לטעים. זה היה כמו תפוצ'יפס עוף.