מחשבות על הפרעות אכילה

אנשים נוטים לחשוב שהפרעות אכילה הן תוצאה של התקשורת המפארת את הגוף הרזה. במציאות, העניין מורכב בהרבה וקשור יותר להיבטים פסיכולוגיים של הלוקים בהן מאשר החברה המערבית.

*אני מתכוונת בעיקר להפרעות אכילה אנורקסיות, אבל לא להן בלבד.

מקובל לחלק את הגורמים להפרעות אכילה לשלושה תחומים - גורמים פיזיולוגיים, גורמים סביבתיים וגורמים תרבותיים. קיום או מיעוט של היבט מסוים מעלה או מוריד את הסיכוי להיכנס לתוך הפרעות אכילה. יש לציין שחלקם הגדול של הלוקים בהפרעות אלו מעולם לא ניסו להיכנס אליהן, אלא זוהי תוצאה של שרשרת אירועים מצערת שהידרדרה להפרעה נפשית. במאמר זה אנסה להסביר כיצד אדם מתגלגל אל ההפרעה ומהי באמת המשמעות של האוכל, השאיפה לרזון קיצוני והירידה במשקל.

נתחיל עם הגורמים הפיזיולוגיים.

הגורמים הפיזיולוגיים הם גורמים מולדים שלא ניתן לשנותם והם קשורים בגוף האדם. הגורם הכי בולט הוא המין - כ-90% מהלוקים בהפרעות אכילה הן נשים, לכן לנקבות סיכוי גבוה יותר להיכנס להפרעה מאשר זכרים. גורם נוסף הוא האופן שבו מתנהלות תחושות השובע והרעב בגוף, כלומר לאנשים רעבים יותר סיכוי גבוה יותר ללקות בבולימיה/אכילה כפייתית ולעומתם אנשים שבעים יותר בעלי סיכוי גבוה יותר ללקות באנורקסיה. גורם אחר הוא המבנה של המוח והאיזון הביוכימי בו, אשר מגדילים או מנמיכים סיכוי לפתח הפרעות נפשיות מסוגים שונים. לדוגמה, נמצא קשר בין רמות נמוכות של סרוטונין במוח להפרעות בולימיה ואכילה כפייתית. בנוסף, לתכונות אישיות (לא ברור איזה חלק מהן מולד או נרכש) כמו פרפקציוניזם, בטחון עצמי נמוך, נטיה לראות את הפרטים הקטנים וכפייתיות יש השפעה בנושא.

נמשיך עם הגורמים הסביבתיים.

מדובר על גורמים נרכשים ועל הסביבה בה חי אדם עם הפרעות אכילה. מורכב לתאר את הגורמים האלו מאחר שהם מאוד מגוונים, אבל ניתן לומר שלאנשים בעודף משקל ומשקל תקין יש יותר סיכוי מאנשים רזים לפתח הפרעות אכילה. הסיבה לכך היא שלילדים רזים יש סיכוי נמוך יותר להיות קורבנות ללעג ודחיה חברתית בעקבות משקלם. בנוסף, כאשר יש יחס רגשי לאוכל במשפחה ובסביבה הקרובה גובר הסיכוי ללקות בהפרעות אכילה (קינוח כ"פרס", ירקות כ"עונש", ארוחה במסעדה לכבוד ציונים טובים, ממתקים כ"דמי כיס", קופסאת גלידה לנחמה...), וכן גם כאשר רבים במשפחה בעודף משקל ומרבים בנסיונות דיאטה. לחץ מצד הקרובים להישגים גבוהים מטפח רצון לרצות את כולם ולשאוף לטוב ביותר האפשרי, תכונה קטלנית ברגע שהיא מיושמת על ירידה במשקל.

אני רוצה להפריד את שני אלו מהגורמים התרבותיים כי אני חושבת שהם שונים - בעוד שהם בונים את הקרקע להפרעה נפשית שהיא לא בהכרח הפרעת אכילה, הגורמים התרבותיים לא גורמים להפרעה נפשית, אלא הם הופכים את הקרקע להפרעה נפשית להפרעה ממקודת באכילה. התרשים הבא יעזור לי להדגים:

ואם כן - מה תפקידם של הגורמים התרבותיים ושל האוכל בהפרעת אכילה?

ידוע שהתרבות המערבית מעריצה את הגוף הרזה והחטוב, לכן אדם עם הפרעת אכילה נשען על ברכי התכונה הנחשקת הזו ושואף להגיע אליה ומעבר. בתרבות אחרת ההפרעה היתה מקבלת צורה אחרת. הפרעת האכילה לא מדברת כלל על "אוכל", היא משתמשת ב"אוכל" כדי לבטא קשיים נפשיים אחרים. לדעתי הפרעת אכילה אינה הפרעה נפשית בפני עצמה, אלא מקרה פרטי וצורת ביטוי של חרדה - ובמאמר הבא שלי אציע את המודל המחודש שלי להפרעות מסוג זה.