מחשבות על הפרעות אכילה

אני חושבת שהתחלתי לעכל את זה רק השבוע, כשחשבתי על פוסט שמסביר את אופי הטיפול בהפרעת אכילה (הפוסט הקודם). חשבתי על כמה שזה עצוב שאני מסבירה כל כך בפשטות על נושאים מאוד כואבים למי שמתמודד איתם. בפוסט ההוא, הטיפול נשמע פשוט כמו אנטיביוטיקה או כמו אשפוז שבסופו אתם בריאים לחלוטין וממשיכים את חייכם כרגיל, אולם ה"חיידק" המדובר עמיד באופן בלתי נתפס.

אני זוכרת שאחד המורים בבית הספר נפגש ושוחח עימי על "נקודת האל-חזור" כשגילה שרציתי למות. זוהי נקודה שבה אתם מעכלים שהנזק שנגרם לגופכם הוא בלתי הפיך, שאשפוזים חוזרים ונשנים הרסו לכם את ההזדמנויות לשקם את חייכם ושלא תוכלו להבריא מהחשיבה החולה לעולם. זה קורה בגילאים מבוגרים, כשאתם מצטערים על מעשיכם לפני 10-20 שנה. אני מתחילה לעכל את זה שהחשיבה הזאת, הראיה שלי כלפי עצמי, ההתעסקות היומיומית הזאת באוכל והירידה במשקל, מערכת הרגשות המעוותת והאמביוולנציה ילוו אותי לעד. גם אם אשאר במשקל תקין ואוכל באופן תקין, אשתה מדי פעם ואוכל פרוסת עוגה בשלמותה עם כמה כדורי גלידה כמו כולם, אני הולכת להצטער על זה, להתבייש במעשה ולהאשים את עצמי בפשע הזה. אני עוד צעירה מכדי לדעת באילו נזקים גופניים "זכיתי", אבל צעירה מספיק כדי להשלים בגרויות, שלא עשיתי אפילו אחת מהן. זה מעיין האופטימיות היחיד שיש לי בפרוגנוזה המדכאת הזאת.

הכניסה להפרעה לא היתה משהו שיכולתי למנוע, הרי לא אמרתי לעצמי ביום אחד "אני שמנה ואני אוהבת את אנה ורק באמצעותה אצליח להגיע לרזון כי אני בהמה שבולסת כל היום ולא מגיע לי לאכול יותר מ-50 קלוריות ביום עד שאראה 27 ק"ג על המשקל", וגם היום אני לא מתנהלת כך. חשבתם שזה ככה, לא? נערה צעירה שמחליטה לפתע ש"בא לה גם"? על הסיבה העיקרית לריבוי בלוגים כאלו כתבתי בפוסט הראשון שלי - כל התהליך נשמר בסוד מוחלט מהסובבים, וישראבלוג מספק סביבה נוחה ואנונימית לחלוטין. לפני חודש נשברתי ופתחתי את הבלוג האנונימי הזה מאותה סיבה בדיוק.

הפרעת אכילה אינה דרך חיים בה אתם בוחרים כמו צמחונות או טבעונות, היא פתיינית תחמנית שמציעה לכם פנטזיה במחיר מבצע ולא טורחת לציין שזו התחייבות לכל החיים - ועד שאתם מגלים את זה אתם עמוק בפח. אף פעם לא ניסיתי לעשות דיאטה, גם לא היו לי יעד או חוקים, הטינספו שלי היו אנשים אמיתיים שפגשתי ומשפטי המוטיבציה שלי נאמרו לי בעוקצנות. אף פעם לא היה לי בלוג דיאטה, אבל היה לי בלוג אישי והייתי חשופה לבלוגי פרו אנה. חשבתי שהמעטים שנתקלתי בהם היו מזעזעים, לא יכול להיות שבנות רזות באמת מאמינות שהן שמנות. בלוג אחד נחרט במוחי - מישהי שנחשבה בעיני רזה העלתה תמונות של עצמה (!) בתחתונים (!) וכתבה שהיא שמנה ושהיא הקיאה היום. נגעלתי מההתנהגות שלה כמו שאתם נגעלים בדיוק, לא ראיתי משהו דומה לזה עד אז.

במקביל הפסקתי לאכול כריך בבית הספר כי אמא שלי קנתה לחמניות בחבילה של 10, ועד שעברו עשרה ימים הן כבר הפכו למגעילות. באופן בלתי מכוון הפחתתי בכמויות האוכל ואכלתי בכלים קטנים יותר, כשעד היום לא ידועה לי הסיבה לכך. זה יישמע קלישאתי במיוחד, אבל לא שמתי לב שירדתי במשקל גם כשאמרו לי שרזיתי כי לא ניסיתי לעשות דיאטה והכל קרה מעצמו ללא שליטתי. בקיץ ישבתי עם אחותי מול המחשב וקראנו הרבה שטויות ברשת חברתית של ילדים ונוער, וראינו טיפ של מישהי להורדת הבטן - כפיפות בטן שלוש פעמים ביום. אימצתי את ההרגל הזה, כשבמקביל אני ואחותי רצינו מנוי לבריכה בקרבת הבית כדי לבלות שם את ימי הקיץ. היינו נמצאות הרבה בבריכה, אפילו 3-5 שעות ככה שאכלתי פחות, וגם המשכתי בקביעות לעשות את כפיפות הבטן. אני לא יודעת מתי הכל השתבש, אבל התחלתי לבצע כפיפות בטן בכל פעם שהייתי לבד, התחלתי להגביל את הצריכה הקלורית שלי שלי במכוון, אכלתי בערך אותו הדבר בכל יום והבריכה הפכה לכלי לשריפת קלוריות. עדיין נגעלתי מההתנהגות של "האנורקסיות המטומטמות שזורקות אוכל לפח" שראיתי בישראבלוג.

את ההלם חטפתי בסוף הקיץ כשכל המשפחה שלי נשקלה, כולל אני. לא שמתי לב שהשתנתי כלל אבל המשקל הראה שאני שוקלת 10 ק"ג פחות ממשקלי שנה קודם לכן - ממישהי בעודף משקל הפכתי למישהי שנמצאת בגבול התחתון של המשקל התקין. מילדה דחויה שספגה הקנטות בכל תחום אפשרי ולא היו לה חברים, הפכתי לראשונה למישהי "רגילה" שאין לה איזושהי חריגות לצחוק עליה. מה שקרה בשנים שלאחר מכן הוא שהתביישתי שיחשבו שאני "אנורקסית מטומטמת", אז לעתים נהגתי לאכול רגיל ליד אנשים ובעיקר במסעדות או בבית הספר, ואז לפצות על כך באכילה מצומצמת. צילמתי תמונות שלי עם אוכל, בישלתי, דאגתי להשוויץ במזון שיש לי ודיברתי הרבה על מתכונים ודברים שאני אוהבת לאכול. הצליח לי היטב עם שכנוע הסביבה בכך שאני מהאנשים האלו שאוכלים המון ולא משמינים, הטיפוסים עם חילוף החומרים המהיר - אפילו המשפחה שלי האמינה.

הכל נראה רגיל מבחוץ והתנהגתי כאילו הכל רגיל. נכון, הייתי כמה שנים בתת-משקל, והמשקל שלי ירד מעט למרות שהגובה שלי עלה, אבל לא נראה שיש בעיה חוץ מחוסר תיאבון. בשלב כלשהו התפרצה אצלי הפרעת נפש כלשהי ודרדרה אותי לתהום עד שנשברתי וסיפרתי למשפחה שלי את האמת. עכשיו אין דרך חזרה ברגע שהם יודעים, אני לא יכולה למחוק את המידע הזה מהמוח שלהם ובייחוד בשלב כה מתקדם שכבר ברור שהחשיבה החולה שלי לא תיעלם. ומי הם חשבו שאני? - "אנורקסית מטומטמת" שחושבת שהיא שמנה ומסתכלת על תמונות של עצמות עם משפטים נדושים. רצף של טעויות הרות גורל.