אני רואה תופעה רחבה של בלוגרים, משפחות וחברים שקוראים לאנשים עם הפרעות אכילה להשיב לעצמם את השכל שאבד להם, להתבגר כבר ולהפסיק עם השטויות שלהם. בפועל אנשים כאלו אינם שוטים סרבני התבגרות והמחלה שלהם היא בהחלט לא שטויות מטופשות. מה שבאמת אבד כאן הוא התקשורת בין שתי האוכלוסיות, שכן איננו נוטים לספר על ההפרעה שלנו.
טריגר. וגם פוסט עצוב.
השכל שלנו לא אבד בדרך פתע
אנשים עם הפרעות אכילה לא הופכים לאינטיליגנטיים פחות כאשר הם מפתחים את ההפרעה. מצבים נפשיים ורגשיים לא מדברים בשפת ההיגיון, ולרוב הם ישות נפרדת מהחשיבה הרציונלית. הדוגמאות לכך רבות: אדם אמיד ובריא שלו משפחה וחברים נמצא בדיכאון עמוק, אדם המפחד מטיסות אך לא מפחד מנסיעות על הכביש למרות שהכביש מסוכן יותר, אדם שמתאהב במישהו שהוא שונא, אדם שמקלל את הנהג שלפניו בפקק גם אם הוא לא אשם יותר ממנו בפקק ועוד. בהפרעות אכילה האינטיליגנציה נשארת כפי שהייתה, ואילו הרגש מקבל על עצמו תפקיד של רודן ומחיל משטר הפחדה וענישה.
כיצד נוצרת הפרעת אכילה?
זה קורה טיפין-טיפין, הם לא מחליטים לפתע שהם מפסיקים לאכול במטרה להגיע לתת-משקל קיצוני. זה מתחיל בדרך כלל מדימוי גוף נמוך בגיל קטן, כשרבים מהם לא מרגישים נוח בתוך עורם אבל הם לא עושים כלום כדי לשנות זאת. יכול להיות שהם יתחילו דיאטה תמימה, יכול להיות שהם מעולם לא עשו דיאטה ולא תכננו מראש לרדת במשקל ויכול להיות שנרשמו למכון כושר למען אורח חיים בריא. זה מתחיל בדרך כלל בויתורים קטנים: אולי אוותר על אכילה בבית הספר, לא אוכל אחרי שש בערב, אהפוך לצמחוני, לא אוכל בבוקר, אוכל לחם במקום לחמניה, אפרסק במקום פסק-זמן... לכל אחד יש סיפור אחר וויתורים אחרים.
בנוגע לבולימיה, היא מתפתחת בהרבה מקרים מדיאטה שגורמת לרעב קיצוני ובולמוס. לאחר אכילה בלתי נשלטת של כל הבא ליד, כואבת הבטן וקיימת תחושה של אשמה, גועל ובושה. זה מוביל לחרדה עצומה לעלות במשקל כתוצאה מהבולמוס הגורמת לניסיון להיפטר מהקלוריות העודפות. הם ירוצו לשירותים וינסו להקיא בכל כוחם, אבל נדיר שזה מצליח בפעם הראשונה ולרוב זה מסתכם בדמעות, חיפוש משלשלים בבית ופעילות גופנית אינטנסיבית ו/או צום. בולימיה יכולה להתפתח גם ללא דיאטה מרעיבה לפני כן, כשלאדם יש בולמוס בו הוא אוכל הרבה מעבר לרגיל ונבהל מהמעשה ותוצאותיו. ניתן לראות כאן כיצד הפחד מעליה במשקל משמעותי וגורם לפעולות שנראות מבחוץ לא הגיוניות, אבל בהחלט לא נובעות מטיפשות.
ללא בולימיה, נקבל הפרעת אכילה מצמצמת, אנורקסיה, בה יש התמקדות לכיוון מטרה מסוימת וצמצום הדרגתי. אנורקסיה דומה לכיור מלא שמתרוקן סביב פתחו ושואב לתוכו את כל מה שידע להכיל. בתחילה הם אוכלים פחות ומתחילה ירידה במשקל, מה שמעודד אותם לאכול פחות מכך ולרדת יותר מכך. במקביל הם יכולים לחפש על דיאטות באינטרנט, ללמוד את הקלוריות של מאכלים שונים ולחפש דרכים לירידה במשקל. אולי הם יציבו לעצמם כמה חוקים כמו לאכול X קלוריות ביום, להתנזר ממאכלים מסוימים, לבצע פעילות גופנית בימים ושעות מסוימים, ויבנו לעצמם תפריט יומי קבוע מראש. הם עשויים לפתח הרגלים כמו שקילה, מדידה והתבוננות במראה. עד כאן זה נשמע כמו דיאטה רגילה, אך ישנם הבדלים בינה לבין הפרעת אכילה אנורקסית.
ההבדל העיקרי הוא בתפקוד - באנורקסיה הדיאטה משתלטת לאיטה על כל תחומי החיים. עלול להתרחש אובדן של תחביבים ותחומי עניין שהיו בעבר לטובת התעניינות בירידה במשקל וערכים תזונתיים, עד כדי יצירת מצב בו נושא השיחה העיקרי שלהם הוא תזונה. הם עשויים להימנע ממפגשים חברתיים מתוך פחד לאכול, ולהתרחק מחבריהם. עשויה להתרחש ירידה בתחום הלימודים והעבודה, בעיקר בשל השקעת כל הכוחות בירידה במשקל. הרגלים כפייתיים בשעות האוכל הופכים למשמעותיים, ועניין השקילה והמדידה עלול לצאת מכלל שליטה ולהשפיע בקלות על מצב הרוח. כעת מאזן הכוחות התהפך - האדם אינו מבצע דיאטה יותר, אלא הוא נתון לשלטון הפחד של האנורקסיה ומעריץ אותה.
החיים האישיים הולכים ומצטמצמים סביב הירידה במשקל והמטרה הסופית, במקביל להידרדרות נפשית (דיכאון, חרדות, הפרעות אישיות) והידרדרות גופנית (סחרחורת, חולשה, הפרעות קצב בלב, כאבים, אוסטאופורוזיס, שיעור יתר ונשירת שיער, עששת, היעדר מחזור) והידיעה שסביר שימותו לפני ההגעה ליעד. נוצרת כאן דיכוטומיה שבה האנורקסיה מייצגת ערכים חיוביים כמו הצלחה, יופי, רזון ושלמות, והעצמי מייצג ערכים שליליים כמו כישלון, השמנה, ויתור וכיעור. המחלה שאבה לתוכה את הנפש והגוף יחדיו, ומצליחה לשכנע את הלוקה בה שהיא טובה יותר ממנו.
איך זה הגיוני?
אציג בפניכם את ההשערה שלי.
אם נחזור לנקודת ההתחלה שלנו, דימוי הגוף והדימוי העצמי נמוכים, והאנשים שנקלעים להפרעות אכילה נוטים להיות קלים לכיפוף, כלומר הם צייתנים וממלאים את בקשות האחר. הם רואים את עצמם כפחות טובים מאחרים ולכן הם עשויים להיות נאמנים ותלויים באדם אחד או בקבוצה קטנה של אנשים. התהליך של הירידה במשקל הוא תהליך של נסיון להשתוות לאחרים ו/או תהליך של ניתוק התלותיות באחר, שגורם לאשלייה של עצמאות והשתעבדות לאנורקסיה כגורם תלות. ובקיצור - מצב תלותי>>>נסיון לשבירת המצב>>>תלות באנורקסיה>>>מצב תלותי.
הרעיון הגיע אלי כשניסיתי להסביר בכתב שאין לחולה שליטה על הידרדרות המצב. הוא יודע שהוא לא אוכל מספיק, אבל הוא פוחד להשמין ופוחד מבולמוס; הוא יודע שהוא יכול למות לפני שיגיע ליעד, אבל הוא ממשיך לשאוף אליו כי האובססיה למשקל לקחה לו את כל החיים; לא נשאר לו כלום: לא תחומי עניין, לא חברים, לא מסגרת - רק הקלוריות, המשקל, האוכל. המטרה, או היעד, מפרה את האווירה הדכאונית (שנובעת מתת-תזונה) ונותנת משמעות כלשהי לחיים שהפכו לחסרי טעם. זה מסביר היטב אובדנות שנוצרת בעקבות טיפול בהפרעות אכילה - ברגע שנלקחה מהם המטרה הסופית על ידי הגורמים המטפלים, הם לא מסוגלים לראות סיבה אחרת לחיות עבורה. התיאוריה של המצב התלותי בפסקה הקודמת מסבירה היטב למה יש מטופלים שמעדיפים הזנה דרך זונדה - בעת אכילה הם מרגישים שהם גורמים לעצמם להשמין ומאשימים את עצמם, ובהזנה דרך זונדה מוסרת האחריות מהמטופל.
טיפשות? סירוב להתבגר? "שטויות"? לא נראה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
