חתכים

אני מתחילה סיפור חדש, קוראים לו הקוטלת, תהנו!

פרק ראשון:
הכנסתי את הרובה למגירה והתיישבתי על המיטה, עושה את עצמי קוראת בשקט.
אמא שלי נכנסה לחדר, היא הביטה בי במבט של בוז וזלזול, כאילו חושבת: מה ילדתי בכלל?
"היי אמא! מה קרה?" שאלתי בתמימות, נותנת לה לחשוב שהיא שולטת בי.
"שומדבר, רק באתי להגיד שהמורה שלך התקשר היום. היית בבית הספר היום פייל?" היא שאלה אותי כשהיא משתמשת בשם הלא אמיתי שלי, איך שהיא קוראת לי תמיד: כישלון.
"לא, הרגשתי לא טוב אז הלכתי." אמרתי בשקט כשהבנתי שהיא עלתה עלי.
"למה לא התקשרת אלי? למה הלכת על דעת עצמך?" היא שאלה בכעס ואחותי התאומה נעמדה מאחוריה כשהיא צוחקת בשקט.
"כי לא היית לוקחת אותי, היית אומרת לי כבר לסבול בשקט." אמרתי בתמימות, אבל מאחורי ההצגה הזאת של "הילדה המתוקה" עמדה ילדה עם הרבה ניסיון חיים שבראשה התרוצצו מחשבות לא נעימות בכלל כרגע, לכל משפט כזה הייתה מטרה: להעליב כדי לא להתפתות ולהוציא את האקדח.
"זה לא נכון! את שוב מגזימה עם כל השטויות המטומטמות האלה שלך! את מטומטת פייל, למה בכלל נולדת?!" היא שאלה בצעקה ואחותי אמרה: "אמא צודקת, את כישלון פייל, למה את כאן בכלל?!"
"לא קוראים לי פייל, השם שלי הוא אלין, זה השם שנתת לי כשנולדתי, זוכרת אמא?" שאלתי בשקט ואמא שלי צעקה: "כן, כי כשנולדת לא היית כזה כישלון!"  "אבל השם של אנג'ל היה מוניק בכלל, כי היא נראתה כמו קוף קטן, זוכרת אמא? וגם עכשיו היא נראת ככה." אמרתי וחיוך רחב התפשט על פני למראה הבעת פניה של אחותי המטומטמת.
"אני אקרע אותך!" היא צעקה והתקרבה אלי באגרפים שלופים, כל כוחי נדרש שלא להוציא את האקדח מהמגירה ולהרוג אותה עכשיו.
היא ניסתה לתת לי אגרוף אבל תודות לאימונים המפרכים בסוכנות הסודית שאני עובדת בה עצרתי את האגרוף בקלות וכופפתי לה את היד.

"את לא יודעת כמה אני רוצה להרוג אותך עכשיו קופה, ויש לי כל כך הרבה דרכים לעשות את זה בשנייה זו ממש, ואני אעשה את זה, אם לא תתנצלי." אמרתי.
היא אולי הייתה צוחקת אם לא היה לה כואב כל כך והקולות המלחיצים מהעצם לה לא היו נשמעים עכשיו.
"כישלון שכמוך, תעזבי את המלאך הקטן שלי!" צעקתי אמא שלי.
"כשהיא תתנצל." אמרתי בפשטות ואנג'ל פלטה צעקה של כאב ומלמלה בשקט: "אני מתנצלת!"
"לא שמעתי מוניק, מה אמרת?" שאלתי ברוע והבטתי באמא שלי בגבות מכווצות מרוב זעם, היא החזירה לי מבט והוכיחה שזה הדדי.
"אני מתנצלת! אני מבקשת סליחה פייל!" היא צעקה.
"איך קוראים לי מוניק?" צעקתי.
"אלין! אני מצטערת מאוד אלין! בבקשה תשחררי אותי!" היא כמעט בכתה.
"בסדר." אמרתי והעפתי אותה בקלות לעבר אמא שלי, שני קופות מטומטמות שכבו עכשיו על הרצפה.
"עופי החוצה פייל! אני לא רוצה לראות אותך עד מחר בבוקר, את ישנה היום על המדרגות!" צעקה אמא שלי, כמעט צחקתי בקול רם.
התיישבתי על המיטה והבטתי בפנים הסמוקות שלה כשאני אומרת שאושר רב משהרגשתי אי פעם: "לא!"
"טיפשה! עופי כבר החוצה כישלון! אריק בוא תעיף את הכישלון הזה מהבית שלנו!" צעקה אמא שלי ואבא שלי, עם כל הגובה והשרירים שלו, הגיע מיד והרים אותי ביד אחת. הרגשתי כמו תינוקת קטנה כשהוא העיף אותי מחוץ לדלת ונעל אותה.
היה לי קר מאוד, לבשתי רק פיג'מה קלה, קפאתי מקור.
"אמא, אבא, תנו לי שמיכה! תנו לי להתלבש כמו בנאדם!" צעקתי והדלת נפתחה, אמא שלי עמדה בפתח.
"אבל את לא בנאדם, את כישלון, את כלבה. אריק, בוא שנייה!" היא צעקה ולחשה לאבא שלי משהו באוזן, הוא צחק והרים אותי שוב, ניסיתי לבעוט בו אבל זה היה פשוט חסר טעם, הוא הרחיק אותי ממני בקלות ובעטתי רק באוויר.
הוא הביא אותי למלונה של הכלבה שלנו שמתה מזמן וקשר אותי לרצועה ואז הלך כשאני נשארת לקפוא למוות מאחור.