תנו לדמיון לפרוח

 מצפות לכם הרבה הפתעות :)

הלבן העז סינוור את דליה כאשר היא עמדה על ענן לפני שער זהב אדיר מימדים. בכל אחד מקצות השער עמד מלאך שניגן מנגינה נעימה על נבל, לכל אחד מהם כנפיים ענקיות שבוקעות מהגב שלהם ומתנפנפות אף על פי שלא הייתה שום רוח. לראש כל אחד מהם היה כתר שעשוי מעלי עץ זית. המלאך השמאלי היה ברונטי והימני ג׳ינג׳י. פניהם נקיים לחלוטין מזיפים,לרגליהם נעליים תנכיות ובגדיהם בסגנון יווני עתיק. 

"מה ברצונך?" שאל הג׳ינג׳י. קולו היה עמוק ומאיים, מלא ביטחון וסמכותי. 

"אמ.. אני א.." דליה גילתה שהיא לא יודעת מה היא עושה כאן. 

"דמיאן, תקל עליה. היא חדשה כאן." אמר הברונטי בקול רך יותר וחייך אליה. 

"אני מתה?" שאלה דליה בפחד. מאחורי השער היא קלטה תנועה. תינוקות מלאכים שיחקו אחד עם השני בספסל שעמד ליד מזרקה שהייתה עשויה מאבן אפורה. באמצע המזרקה היו חצובים שני אנשים ,גבר ואישה, עירומים, שעמדו אחד מול השני והאישה הייתה עם יד מושטת, כאילו שולחת נשיקה אוירית, ומהפה שלה זרמו מים. המזרקה הייתה מוקפת עצים ופרחים ורודים וסגולים, והמים שצפו והשמיעו קול כאילו יש מפל. 

"לא, את לא. בגלל זה את כאן." הג׳ינג׳י שוב דיבר. 

"אם אני כאן, אני אמורה להיות מתה. אני לא מבינה."

"את לפני השער. את מחכה כאן בזמן שהרופאים שם למטה בכדור הארץ מנסים להציל אותך." "אז זה אומר ש..?" 

"התינוקות מאחורי השער מתים. כן. כל מי שאנחנו מעבירים מאחורי השער הוא מת. משם אין חזרה." הברונטי ענה הפעם. דליה לא שאלה איך ידע מה הייתה שאלתה עוד לפני שסיימה אותה. איכשהו היה ברור לה שהם יודעים הכול.

"אז מה קורה איתי בעצם?" היא שאלה שוב בבלבול. 

"בנתיים, כפי שמכנים את זה הרופאים, את נמצאת במוות קליני. אם תהיי בקומה, הבית מחכה לך שם." הוא הצביע על משהו מאחורי גבה של דליה וכשהסתובבה ראתה שכונה של בתים פרטיים חד קומתיים קטנים בצבע בז׳ עדין. לפתע קול חזק וברור נשמע. "תציל אותה, בריאן. זאת ההזדמנות שלך לכפר על חטאיך. תציל אותה!" המלאך הברונטי ריחף לעבר דליה. רק כשהתקרב ראתה כמה גדול ומעורר יראה הוא נראה. הוא תלש עלה מהענף שהיה לראשו, מחץ אותו בידו ומלמל משהו בשפה לא ברורה. לאחר מכן הרגישה דליה את עיניה נעשות כבדות ושריריה רפויים וכמו בקסם היא ראתה מיטה לידיה. היא פיהקה בזמן שנשכבה על המיטה ותוך שניות היא נרדמה

******************************

"הרופאים אמרו שהיא איבדה את ההכרה."

"אלוהים,סימונה אני כל כך מצטערת על מה שקרה. הכול בגלל שיצאנו לשתות,אתמול. אני לא אסלח לעצמי לעולם אם יקרה לה משהו."

ניצן ואמא של דליה עמדו בחדר הניתוח של בית החולים רוטשילד. את דליה הובאה לבית החולים כשראשה פצוע ויד אחת שבורה. כעת היא שכבה עם גבס שכיסה את כל ידה השמאלית וראשה עטוף תחבושות. מצבה היה בכי רע והיא יצאה מההכרה וחזרה אליה. 

ניצן  יצאה כדי לשתות קפה ואמא שלה נשארה. היא התקרבה אליה ונישקה אותה בעדינות על המצח. "אוי מתוקה שלי, ילדה שלי. מה עשית?" היא הרימה גבות בהפתעה כאשר עיניה של דלה נפקחו. "אמא?" היא לחשה בקול צרוד. "דוקטור!" קראה אמא שלה. תוך שניות נכנס הרופא לחדר והחליף את הנוזלים בשקית שאליה הייתה מחוברת דליה. "אמא, איפה בריאן?" שאלה דליה. 

סימונה ודליה החליפו מבטים עצובים. "ניצן?" 

"הוא אמ... אוי, דליה. הוא.. מת." אמרה ניצן והשפילה את מבטה.

דליה הרגישה כאילו כל האויר התרוקן מראותיה. היא הרגישה ריקנות מוזרה,כאילו המוח שלה הפסיק לעבוד. היא הרגישה בודדה, חשופה לעולם ולסכנות שלו יותר מתמיד, כאילו בריאן היה המלאך השומר שלה. 

׳זה לא יכול להיות.׳ חשבה דליה. ׳לא, אלוהים,לא.׳ פתאום היא הרגישה רוח קרה ושערותיה סמרו בכל הגוף. היא הייתה בטוחה שעוד קצת, עוד שניונת והדלת תיפתח ובריאן יכנס בדלת החדר שלה ויגיד לה משהו, כל דבר, אבל הדקות עברו,והשתיקה שררה בחדר, והדלת לא נפתחה ובריאן לא נכנס. הייאוש מילא אותה וכל מה שרצתה היה שיעזבו אותה לנפשה. "אני רוצה להיות לבד." היא אמרה, ורגישה מותשת. "ברור מותק, אנחנו בחוץ אם את צריכה, רק תגידי." אמרה סימונה. הן יצאו מהחדר ובאותה שנייה הרגישה דליה את המחנק בגרונה והדמעות זולגות מעיניה. היא הסתובבה עם הראש וטמנה אותו בתוך הכרית, מחניקה את הצעקה. שעלתה מגרונה ורגשות האשם שפקדו אותה.

כעבור חודש וחצי:

דליה יצאה מבית החולים שבוע לאחר התאונה. במשך חודש ישבה בבית וכמעט ולא אכלה ולא שתתה, רגשות האשם עדיין ניכרו בליבה. הלוויה של בריאן נערכה יומיים אחרי התאונה. היא זכרה מערבולות של צבע שחור ופרחים על המצבה שלו. במשך חודש שלם היא זכרה רק את תחושת הריקנות ששררה בה. היא למדה ופעלה כמו רובוטית ללא רגשות, רק פעולות. 

"מותק, את חייבת לאכול. הכנתי היום מרק ממש טעים." זה היה יום חמישי ה14 לאוקטובר. חופשת סוכות נגמרה ומחר דליה צריכה לחזור לבית הספר. היא וסימונה ישבו בסלון, סימונה רואה טלוויזיה, דליה קוראת ספר. רק אחרי חודש וחצי היא התחילה קצת לחיות ולהמשיך הלאה, אף על פי שהצער על אובדנו של בריאן רק התחזק מיום ליום. דליה הייתה שמחה רק על דבר אחד מכל הסיפור הזה: להעביר את הלילה עם הגבר שגרם לה להרגיש דברים שמעולם לא הרגישה, הגבר שגרם לה להרגיש אישה ולא נערה בת 18.

דליה קמה מהספה ולקחה לעצמה צלחת גדושה במרק חם וטעים. היא אכלה ברעבתנות וכשסיימה הניחה את הצלחת בכיור. "תודה על המרק." היא אמרה וחייכה. 

לאחר מכן הלכה להכין שיעורים אך גילתה שהיא לא מצליחה להתרכז משום שהייתה עייפה מדי. היא סידרה את המיטה שלה, הורידה את הכריות והסדין ונשכבה לישון. 

*****המדרכה הייתה כהה יותר בגלל הגשם. האורות הודלקו מוקדם היום בשל הקושי לראות מבעד לשכבת העננים העבה שכיסתה את השמיים. 

דליה ישבה במסעדה עם ניצן בכרמל ואכלה סושי. הסערה רק התחזקה והרוח שקרה בחוץ וגרמה לענפים על העצים להתנופף בפראות. לפתע נפתחה דלת המסעדה ודמות של גבר נכנסה פנימה. ליבה של דליה האיץ את פעימותיו וזיעה כיסתה את מצחה. "דליה!" אמר האיש בקול עמוק ומחריד, כמו רעם. "הצלתי אותך פעם אחת, אבל אני לא פה כדי להציל אותך שוב. אני מצטער..." ובזאת הוא פתח את הדלת בתנופה, הרוח הקרה נכנסת ביחד עם הקור והגשם. הדלת נסגרה בבום פתאומי וחזק ודליה התעוררה.*****

דליה הייתה מבולבלת ומפוחדת. החלום היה כל כך מציאותי שזה היה מפחיד, אך דליה ידעה שאינו יכול להיות אמיתי משום שבריאן מת. "הוא מת!" היא אמרה בקול. "אתה מת! תפסיק להציק לי!" היא צעקה לאוויר. פתאום דלת חדרה נפתחה ואמא שלה עמדה בפתח. "את בסדר מתוקה?" היא שאלה בקול מודאג.

"כן אמא." אמרה דליה בקול שקט, מנגבת את דמעותיה.

"אוקי, תאכלי משהו טוב?" אמרה סימונה, התקרבה למיטתה של דליה ונישקה אותה על המצח. "אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך." החזירה דליה בחיוך מבויש. "אני אהיה בסדר." אמרה, אך באותו רגע שוב תקפו אותה הגעגועים לבריאן והיא כבר לא הייתה בטוחה בזה.