תנו לדמיון לפרוח

אז... אחרי שלא היה לי זמן לכתוב בגלל כל המבחנים קבלו את פרק 9:

דליה שוב חלמה על מלאכים. בריאן ודמיאן עמדו לפני שערי הזהב כשדליה הלכה על העננים הרכים לכיוונם. שוב היא ראתה את השכונה עם הבתים החד קומתיים שבתוכם התגוררו אלה שהיו בקומה. ככל שהתעמקה והסתכלה יותר, ראתה שכל בית שונה. לאחד הייתה תלויה כביסה בחלון, לשני היה דשא נמוך מכוסך וירוק מסביב לכניסה, לשלישי ערוגת ירקות ועצי פרי שהניבו תפוזים ותפוחים. נראה היה שהאנשים כאן הם דיירי קבע. או לפחות זמניים, אבל לזמן רב. היא הפסיקה לבהות בקושי רב בנוף ההזוי שנגלה לעיניה. "דליה!" קרא בריאן, כנפיו מתנפנפות ברוח שאין. הוא סימן לה עם ידו לבוא אליו. היא הרגישה כאילו כוח בלתי מוסבר מושך אותה והיא התקשתה להרים את רגליה מהעננים שנעשו כבדים וגררו אותה למטה, כמו חול טובעני. בקושי רב הצליחה לפלס. את דרכה אך ככל שהתקדמה רגליה טבעו יותר ויותר עמוק. "דליה!" בריאן צעק והושיט את ידו כשהיא הייתה קרובה אליו מספיק. 

"תודה." היא אמרה, כאשר תפס את ידיה ומשך אותה והיא נעמדה לידו. 

"למה מתת בשבילי באותו יום? למה הקרבת את עצמך למעני?" היא אמרה כשדמעות בעיניה. 

"דמיאן סיפר לך." אמר בלי להוסיף מילה. הוא חזר לעמוד כמו פסל בצידו השמאלי של השער, הבעת פניו אטומה וריקה, אך עיניו היו מלאות בפחד. "אני יודע, מצטער." אמר

דליה עמדה רגע ובהתה בו. היא הרגישה את ליבה כואב בתוך החזה שלה כאשר הוא צעק לה "תסתלקי!" והיא התעוררה.

היא הייתה שטופת זיעה קרה וליבה פעם במהירות. היא לא הצליחה להבין מה פשר החלומות האלה. היא שפשפה את עיניה שצרבו מרוף עייפות, והסתכלה על השעון. השעה הייתה 5:39 בבוקר. היא ניסתה להירדם שוב, התהפכה במיטה כל כמה דקות, המחשבות על החלום מטרידות אותה. לבסוף קמה מהמיטה וירדה למטבח. היא הכינה במהירות סנדוויץ׳ ולקחה שוקו והתיישבה מול שולחן העץ בפינת האוכל. את הסנדוויץ׳ היא אכלה באיטיות רבה, מנסה להתענג על כל ביס קטן. בתחושה שלא תצליח להירדם שוב, היא הלכה לראות טלוויזיה. היא הדליקה אותה בערוץ של סרטים, שבו הקרינו סרט על שדים ומלאכים.

"אתם צוחקים עלי, נכון?" היא אמרה באנחת ייאוש. היא זיפזפה בערוצים השונים מבלי להתעניין במיוחד. בשלב מסוים הרגישה את העייפות שוב הכבידה על עיניה והיא נשכבה על הספה ונרדמה.

היא התעוררה כעבור שעתיים, והסתכלה על השעון. השעה הייתה 7:30. היא קפצה במהירות והתחילה להתארגן, אוספת מהחדר את הבגדים לבית הספר ואת התיק שלה. היא צחצחה במהירות שיניים, סידרה את השיער שהתקרזל וקלעה אותו לצמה. היא שמה מעט מייקאפ ובושם. "פאק." היא אמרה כאשר יצאה מהבית וגילתה שהיא מאחרת לבית הספר בחצי שעה.

היא הגיעה לבית הספר בשעה 8:45, בדיוק עם תחילת השיעור השני. בכניסה למסרדרון שמוביל לכיתת האזרחות שלה היא קלטה בזוית עיניה דמות של גבר שפופה על ספסל. הגבר הרים את מבטה וליבה של דליה נרגע. בסך הכול שוב דמיאן.

"בוקר טוב נשמה." הוא אמר בקול מתקתק עד כדי רעל. דליה הגיעה למסקנה שכל דבר שדמיאן עשה או אמר החליא אותה, ולא משנה עד כמה חמוד זה נשמע לאחרות. "אל תקרא לי נשמה." היא זרקה לעברו והלכה לכיתה. 

שיעור אזרחות היה כיפי באופן מפתיע. רק אחרי כל כך הרבה זמן מאז מותו של בריאן היא התחלה לחזור לעצמה,להקשיב בשיעורים, לעשות שיעורי בית. היא התחילה לחיות. 

כשצלצל הצלצול והתלמידים החלו לצאת מהכיתה דמיאן נכנס ברוב חשיבות לכיתה. הוא חייך לאחת הבנות חיוך כובש,וזו צחקקה והשפילה את מבטה. דליה גלגלה עיניים. מתי הוא כבר יעזוב אותה?

"אני לא אעזוב אותך. למה את כל כך שונאת אותי?" הוא שאל. דליה ידעה מיד שהוא מסוגל לדעת על מה היא חושבת.

"לא יודעת.. משהו בהופעה שלך.. באיך שאתה מסתכל על כולם כאילו אנחנו זבל ואתה אלוהים." היא אספה את מחברתה והקלמר שלה והכניסה לתיק.

"טוב את יודעת, אני בכל זאת מלאך." את המילה האחרונה הוא לחש לה באוזן. צמרמורת חלפה לאורך עמוד השדרה שלה.

היא לקחה את התיק ושמה על כתפה ויצאה מהכיתה אפילו בלי לומר שלום למורה. "איך נותנים לך להיות מלאך אם אתה כל כך ציני ומגעיל?"

היא סיננה בעודם יורדים במדרגות. "אה, זה פשוט. כל המעשים שלי טהורים. רק המחשבות יכולות להיות לפעמים.. מלוכלכות, אם את מבינה למה אני מתכוון." הוא שירבב את לשונו ולחיקק בעדינות את שפתיו, בזמן שעל פניו מבליח חצי חיוך. דליה הייתה חייבת להודות לעצמה שהוא נראה ממש מושך ככה, אבל היא הדחיקה את המחשבה והמשיכה ללכת. "בחייך, דליה." דמיאן הרים את ראשו והעביר את ידו בשיער. הוא היה הרבה יותר זריז ממנה ולפת את הזרוע שלה וגרר אותה לחניה של המורים. "תעזוב,אתה מכאיב לי." היא אמרה והבעת כאב על פניה. דמיאן שיחרר אותה תוך שנייה. "אני מצטער. אני פשוט מנסה להבין מה הבעיה שלך ולמה את לא נותנת לי צ'אנס להיות איתך? עבר כל כך הרבה זמן מאז שבריאן..."

"איך אתה מעז?" דמעות זלגו מעיניה של דליה כמו נהר. כל איזכור שלו גרם לליבה להתכווץ מרוב כאב וצער. "עברו בסך הכול חודשיים, לעזאזל! איך אתה רוצה לבגוד ככה בחבר הכי טוב שלך?!" היא זעקה. היא התרחקה ממנו שני צעדים אחורה וניגבה את דמעותיה, שהשאירו שובל של מייק אפ מרוח על לחייה.

"אני לא מוכנה לקשר עם מישהו אחר אחרי בסך הכול חודשיים!" 

"לא התכוונתי לזה ככה..." דמיאן הושיט את ידו אך מיד התחרט והחזיר אותה לצד גופו.

"רק רציתי לדעת למה כל כך קשה לך להאמין במה שאני אומר לך ולמה את לא רוצה לשמור איתי על קשר? את חושבת שבריאן לא חשוב לי? אבל הוא מת! כן,מת! את יודעת את זה. זה לא סוד. בבקשה תסמכי עליי. אני חושב שגם לי מגיעה הזדמנות."

"זאת אומרת- בקטע רומנטי?" דליה שאלה מעט בטיפשות. היא לא הייתה בטוחה שהבינה אותו נכון.

"לא, פשוט...להיות ידידים, או איך שאתם לא קוראים לזה. את יודעת...לדבר, לבלות. שום קטע רומנטי."

"אה. אמ... אני.. אה.. טוב נראלי שכן." דליה גמגמה ולא ידעה איך להמשיך.

"אז זה בסדר. אנחנו ידידים עכשיו." הוא הושיט את ידו ללחיצה ודליה עשתה כמוהו, בבלבול מוחלט. היא לא ידעה מאיפה הדבר ההזוי הזה נחת עליה והיא רצתה פשוט להתעורר מהחלום המוזר וזה ולחיות את החיים שהיו לה לפני אותו יום שבריאן הגיעלבית הספר, אבל איכשהו, עמוק בפנים ידעה שזה לא חלום אלא המציאות המוזרה שהיא חיה בה עכשיו והיא חייבת לחיות איכשהו מבלי להשתגע סופית.

אני ממש מצטערת שזה יצא כל כך קצר פשוט כרגע אין לי זמן או השראה, מקווה להעלות עוד פרקים בקרוב.