כדי שאף אחד לא ידע.

לא כתבתי הרבה זמן, ולא כי חסר לי חשק או זמן או מה לכתוב... פשוט מעכשיו אני צריכה להתחיל לסנן מילים, לחשוב פעמיים על על משפט שאני כותבת.

כי הבלוג כבר לא 100% אנונימי. והאמת שלא ציפיתי שיהיה לי קשה כל כך לשאת את כל המחשבות שלי בלי לפרוק. מצאתי את עצמי שופכת את הלב לתוך מחברת בזמן שיעור, כנראה עקב יאוש קיצוני...

אבל אני לא מתלוננת בכלל, בדיוק ההפך :)

אספר לכם בקצרה, באופן יבש וטכני את השתלשלות האירועים:

זוכרים את הבחור שהכרתי והלהבתי ממנו? זה שצעיר ממני בכמה שנים? 

אז יום לפני שקרה מה שקרה, ונאלצנו להפרד כידידים, יצא לי להכיר משהוא אחר דרך הבלוג. ואל תחשבו עלי באופן שלילי- הבחור החדש ידע מצויין שאני יוצאת עם מישהו אחר, הוא לא שמח מזה- אבל היה מודע לעובדה. וחוץ מזה אני אישה נאמנה באופן עקרוני ולעולם לא אעשה דבר מאחורי גבו של איש.

יום למחרת, כשקרה מה שקרה, וזה קרה בצהריים. הייתי מבואסת ומתוסכלת, אז כתבתי לו שהוא יכול לשמוח, כי אני כבר לא יוצאת עם אף אחד...

משם הכל קרה מאוד מהר, הוא בא אלי בערב, ישבנו בפאב לא רחוק מהדירה שלי. צחקנו ונהנו... הוא הזמין אותי לישון אצלו, אני זרמתי. תאמינו או לא- אבל לא שכבתי איתו בדייט ראשון :) *כל כך גאה בעצמי*

מאז עברו שלושה שבועות, הגדרנו את הקשר כ"לא רציני". וזה הקשר הלא רציני הכי ארוך והכי כייפי שהיה לי.

פשוט כיף לי. אני לא יודעת כמה זמן הכיף הזה ימשך, ואני פשוט לא חושבת על זה. אני נהנת וזורמת עם הרגע.