כדי שאף אחד לא ידע.

אנשים לא מבינים שחווית הפרידה שלי מהאקס לא שונה בהרבה מתהליך גרושים.

איך מחלקים 4 שנים של חיים משותפים? איך מחליטים מי יקח את החתול ומי יקח את הכלב?

בגלל שלא היה מסמך פורמלי שהפך אותנו לזוג, לא היינו משפחה? בגלל שאין לי טבעת על האצבע זה הופך את העניין ליותר פשוט?

כל מה שאהבתי, כל מה שבניתי ויצרתי בשבילנו במהלך 6 שנים, כל החלומות והתוכניות שלנו לעתיד- הכל נהרס ונחרב.

יש אנשים שבטוחים שהם חוו חוויה או שנים יותר ממני, וזה מביא להם לגיטמציה להתנשא, כי אני רק ילדה, מה אני כבר יודעת? מה אני יודעת על קושי ועל כאב?

אנשים מרשים לעצמם לצחקק, לזלזל. למה? כי אני לא בוכה? כי אני לא שבורה?

אני מרוסקת, אבל אתם לא תראו את זה. אני אבכה בלילה לתוך הכרית, ובבוקר אכסה את עצמי במסכה של איפור, אחייך ולא אתן לכם לראות גם לא רמז קטן לחולשה שלי.

משהו שכתבתי פעם, בבלוג שנטשתי מזמן:

...תמיד הייתי כזאת, מאז שאני קטנה. כמה שיותר פוגעים בי- ככה יותר אני זוקפת את הגב.

משדרת ביטחון עצמי מזוייף, אבל מבפנים מתרחקת ונסגרת עוד קצת כל פעם.

ואתם יודעים מה הכי עצוב בכל הסיפור?

אחר כך אני מתפלאת למה אנשים מתייגים אותי בתור "כוסית ריקנית".

למה מתייחסים רק לחיצוניות שלי, שופטים אותי רק על פי איך שאני נראת...

שנים לקח לי להבין את זה. וההבנה באה רק עכשיו...

כל מה שאני משדרת- זה שקר, זה כמו משחק.

כשרע לי מבפנים, אני סומכת על המראה החיצוני שלי שיפצה על כך...

אז שתדעו:

אני לא יודעת לשדר רגשות כנים בציבור, אני לא יודעת להודות שכואב לי, אני לא יודעת לבכות בפני אנשים.

אבל זה שאני מחייכת, לא אומר שאני חושבת שהעולם ורוד. זה שאני לא מפגינה עצב או כעס לא ואמר שאני לא מחוברת למציאות.

זה רק אומר שאני מאופקת מדי, יותר מדי פוליטקלי קורקט.

אז כשאני נראת לכם ריקנית, תדעו שכנראה פשוט ממש רע לי....

29/12/2012

אני שונאת את העובדה שגם אנשים שקרובים אלי, לא באמת רואים מה עובר עלי.

קשה לי, שאת המילים הקשות ששמעתי היום, שמעתי ממשהי שהייתה חשובה לי.