אני מניחה שאני צריכה להסביר את הפוסט האחרון.
מעבר לזה, אני רוצה. אני רוצה לשפוך את הלב ולפרוק את המועקה.
אבל זה מפחיד אותי.
כי זה לחשוף קצת מ'אני' האמיתית.
כי לא מדובר בעוד בחור שהכרתי/שכבתי/זרקתי אותו...
מדובר בסבא שלי.
האיש הזה שגידל אותי. שאחראי על כל כך הרבה ידע כללי שיש לי, שלימוד אותי חוקי פיזיקה עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב.
הייתה פעם, כשהייתי ממש קטנה, לדעתי כיתה א' או ב', הציקו לי ילדים גדולים יותר, מבית ספר אחר... אני לעולם לא אשכח איך סבא שלי חיכה לי בתחילת הרחוב, ואיך שהוא ראה את אותם ילדים מתקרבים אלי- הרוסי החמוד הזה, שלא מסוגל לפגוע בזבוב, צרח עליהם בטרוף! מיותר לציין שמאותו יום ההצקות נפסקו.
עד לפני כמה חודשים, לפני שהוא התחיל להרגיש רע, כל פעם שהייתי שותה או אוכלת משהו- בשניה שהייתי מסיימת הוא ישר היה רץ לפנות לי את הצלחת! וכל הזמן הייתי כועסת עליו על זה. והוא רק היה אומר שהוא זקן מדי בשביל דברים אחרים, אז לפחות שאתן לו להתעסק בשקט בכלים.
היום, כשעמדתי ליד המיטה שלו בבית חולים. הוא אפילו לא היה בהכרה.
אם אימא שלי לא הייתה אומרת לי שזה הוא- לא הייתי מזהה!
הוא כל כך רזה בשבועיים שלא ראיתי אותו. וכל הצינוריות, שמחוברות לכל מקום אפשרי...
הלב שלי נשבר לרסיסים.
ניסיתי להיות חזקה בשביל אימא שלי. לא רציתי להתחיל להתייפח באמצע המחלקה לטיפול נמרץ. אז רק ניגבתי דמעות סוררות מקצות העיניים, והחזקתי לה את היד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
