כדי שאף אחד לא ידע.

ההלוויה הייתה ביום שישי.

היה לא קל, במיוחד לאימא שלי.

לאורך כל הדרך אימא שלי החזיקה לי את היד והתייפכה בשקט.

לי רק זלגו דמעות על הפנים, שניסיתי לנגב ללא הצלחה.

הרגע הכי קשה היה כשאחי נשבר. הוא שמר על פוקר פייס לאורך ההלוויה, וכשכבר נגמר הטקס- הוא פרץ בבכי, ואז גם אני ואימא נשברנו, ופשוט עמדנו מחובקים במשך דקות ארוכות ובכינו.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שאנחנו ממש בסדר.

אני חוזרת היום למרכז, אחי חוזר מחרותיים לבסיס.

הסלון תמיד מלא באוכל, אנשים, ובתמונות שחור לבן.

ויש אוירה טובה, יותר אוירה של נוסטלגיה מאשר אבל.

בסופו של דבר- סבא הלך מהר, הוא לא סבל, ולא כאב לו.

אני יודעת שסבא שלי היה מתעצבן, אילו היה יודע שאנחנו עוצרים את החיים שלנו בשביל להתאבל עליו-

לכן אני כבר כל כך רוצה לחזור לשגרה.