שלום, זוכרים אותי?
קצת נעלמתי לאחרונה...
אבל אתם יודעים שיש לי סיבה מוצדקת.
השבועיים האחרונים לא היו קלים בשבילי. אומנם לא עצרתי את החיים שלי. ואפילו די חגגתי בשבוע האחרון- אבל תחושת המועקה לא עוזבת אותי לרגע.
מה היה לי בשבועיים האחרונים?
הייתי בדייט עם בחור נחמד. דייט שהזכיר באופן מלחיץ ביותר את הדייט הראשון שלי עם המרוקאי שלי. האם מסתובב ברשת מדריך "איך להפיל אותה מהרגליים בדייט ראשון" ואני לא מודעת לעניין?!
אבל כנראה שמשהו שם לא עבד. כי שוב- כמו שכבר אמרתי בעבר, הדבר הכי חשוב- זה טיימינג.
ואז הייתי בחתונה של חברים משותפים שלי ושל האקס. הפכתי עולמות, קניתי שמלה אדומה הורסת, שכולכם כבר מכירים, שיניתי לכל העולם ואחותו את התוכניות כדי שהמרוקאי שלי יוכל לבוא איתי- כי הייתי בטוחה שהאקס בא עם חברה. ובסוף האקס בא לבד, ונשאר רק עד אחרי החופה 
אבל לא הכל היה לשב! היה לי כל כך כיף עם המרוקאי שלי. מסתבר שאנחנו מתפקדים כידידים לא רע בכלל! כל כך מתחשק לי להעלות תמונות שלנו ביחד, רק כדי שתוכלו לכתוב- "יאאא איזה יפים!"... החסרונות בלהיות אנונימית.
ביום ראשון הייתי בעוד דייט. הבחור החדש לא היה מודע כנראה למדריך "איך להפיל אותה מהרגליים בדייט ראשון", לכן הוא לקח אותי לדייט רגיל ביותר, בנמל תל אביב. והשינוי היה מאוד מרענן! אתמול כבר היה דייט שני, שהיה מאוד מוצלח! וקלטו קטע- עדיין לא שכבתי איתו.
מעבר לזה- הבחור גם לא ניסה כלום! מעבר לנשיקות ויד על המותן שלי, פשוט כלום!
אבל יש לי ספקות לגביו... כי הוא ממש רוסי כזה. אבל ממש.
אבל נראה. אני עוד לא שללתי שום דבר.
מה עוד? נעבור לנושאים פחות נחמדים.
ביום שני ביקרתי זוג חברים טובים שלי. הם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, ובמקרה הם גם החברים הכי טובים של האקס שלי.
אז ישבנו ודיברנו, ותוך כדי שיחה נזרק שהפרידה עשתה כל כך טוב גם לי וגם לאקס. וכמה כיף לראות אותו פורח, שעם החברה החדשה הם כל כך מתוקים, לא מרידים אחד מהשני את הידיים, לא מפסיק להתנשק.
הלב שלי החסיר פעימה.
האקס שלי חמוד ומתוק? לא מפסיק להתנשק ליד האנשים? לא מוריד ממנה את הידיים?
הוא לא היה מוכן להחזיק לי את היד בקניון! היה מביך אותו להביא לי נשיקה קטנה כשאנחנו לא לבד...
הבדיחה הקבוע של חברים שלו זה" אל תיגעי בי!" כי הוא כל שניה היה אומר לי את זה.
הרגשתי שקיבלתי אגרוף בנקודה הכי כואבת בבטן.
הוא ידע עד כמה זה מפריע לי, עד כמה זה חסר לי! מי שמכיר אותי במציאות, יודע שאני האדם הכי פיזי בעולם! אני צריכה חיבוקי ונישוקי ולהחזיק יד, וללטף, ולגעת, ולמשמש! ולא רק גברים, גם עם חברות שלי אני ככה, וגם עם המשפחה. תמיד האשמתי בעניין את ההורים שלו, החינוך הסובייטי שלו, הביישנות שלו, והאיפוק שלו.
אבל יכול להיות שהבעיה הייתה בי?
כל כך כואב לי לחשוב על זה. השיחה עם החברים התנהלה בקלילות, ורק ה' יודע איך החזקתי את עצמי מלפרוץ בבכי. וגם עכשיו, כעבור כמה ימים- אני עדיין יושבת עם דמעות בעיניים.
אבל בסופו של דבר, למרות הכאב, זה רק מוכיח לי עד כמה הבחירה שלי לקום וללכת הייתה נכונה.
~
אני חושבת שדי סגרתי את הפער מאז הפוסט האחרון.
מקווה יותר לא ליצור פערים כאלה.
ולסיום-
עבר חודש מאז הפעם האחרונה ששכבתי עם מישהו.
במעמד רשמי זה, אני רוצה להודות לאימא ואבא, ולכל מי שתמך והאמין בי שאני מסוגלת! תודה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
