כדי שאף אחד לא ידע.

בשבוע האחרון יצא לי להכיר מישהו, לא מישהו שהוזכר בפוסט האחרון.

הבחור יצא מגדרו כדי להתחיל איתי, וכנראה שאני לא בדיוק באותו ראש איתו.

כמה שהוא התאמץ, בשלב מסויים הוא נשבר, ופשוט אמר לי: את ממש ביץ'.

ואני? במקום להתעצבן חייכתי בגאווה.

יתכן שזה סוף סוך קרה? סוף סוף אני באמת שמה זין, ובאמת לא אכפת לי?

האם יתכן שסוף סוף אני שמה את עצמי לפני אחרים?

חבל, כל כך חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לזה.

איפה הייתה היכולת המדהימה הזאת לפני כחודש וחצי? כהייתי במקום זר, שעשה לי רע, ובכל זאת נשארתי שם.

הרי היה, היה מי שיחלץ אותי משם! הוא שלח לי הודעה, וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לכתוב לו: "רע לי! תבוא לקחת אותי!".

אבל לא עשיתי את זה. כי כל כך פחדתי, כי מה יחשבו? ומה יגידו? ולא רציתי לפגוע...

אני לא יודעת מאיפה נובע השינוי הזה. אני לא יודעת אם הוא טוב הוא רע.

אבל אני מרגישה אותו, מרגישה את קו המחשבה שלי משתנה.

כאילו למוח שלי וללב שלי נמאס לסבול מהשטויות שלי, והם החליטו על שינוי דרסטי בתפיסת העולם מבלי להתיעץ איתי.

כנראה שאני באמת עייפה, עייפה מכל השטויות, עייפה מגברים, עייפה מהחיים שלי.

אני עייפה מלחשוב על כולם חוץ מעל עצמי. עייפה מלנסות לרצות את כולם.

רוצים לשמוע קטע משעשע?

סוג הדם שלי הוא O+

אנשים עם סוג דם כמו שלי, יכולים לתרום לכולם- אבל יכולים לקבל תרומה רק מאנשים בעלי אותו סוג דם.

וזה בערך סיפור חיי- אני נותנת מעצמי לכולם, גם למי שלא מגיע לו, גם למי שלא מביא לי שום דבר בתמורה, גם למי שכלל לא מעריך את המאמצים שלי.

ולקבל? כל כך נדירים האנשים שיודעים לתת לי.

ולא ביקשתי לקבל, מספיק לי שידעו לא לנצל אותי.

.Легче всего, сесть на плечи и свесит ноги