כדי שאף אחד לא ידע.

זה כואב, כואב לדעת שאני ברירת מחדל, שאני הPlan B.

כואב לי לדעת שהושארתי בHold במשך חודשיים, על "אש קטנה".

מה אני צעצוע? בובה על חוט בלי רגשות?

רצית- לקחת, התחרטת- הלכת, התחשק לך שוב- חזרת.

ולמי אכפת שכאב לי, שהיית חסר לי, שהתגעגעתי?

זה פשוט כואב, עמוק בפנים.

כל המצב הזה מרגיש כל כך לא נכון ולא הוגן כלפיי.

היום כל היום לא ירד לי החיוך מהפרצוף.

כי למי אכפת מאגו, או מכבוד עצמי?!

כשניסיתי לעשות שריר, ולהסביר לו שזה נראה לי לא פייר, הוא שאל בחיוך מרושע: "להפסיק?"

והמחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה: "שלא תעז!!!"

זה היה בדיוק כמו בפנטזיות שלי! לא הסקס עצמו, הוא תמיד מעולה איתו.

מה שהיה לפני הסקס, מה שהוביל לסקס- המשחק של הידיים שלו על הגוף שלי, הטיזינג עם השפתיים...

בתקופה האחרונה אפילו הפסקתי לחשוב על זה, כי הייתי בטוחה שזו סתם פנטזיה מפגרת, ושאין סיכוי שזה יקרה.

פחדתי לחשוב על זה, כי לא רציתי סתם להתאכזב. כי הרי אנחנו רק ידידים, נכון?

הוא החולשה שלי, אני לא יודעת לסרב לו, לו מותר הכל.

וזה מרגיז, כי הוא לא עשה שום דבר טוב בשביל להרוויח את זה. אבל זה לא בשליטתי.

מסתבר שבחודשיים בלי סקס התכווצתי בחזרה למצב בתולי, בנוסף בחודשיים האלה, הספקתי לשכוח עד כמה הזין שלו גדול.

דמאט, הדבר הזה עצום!

אבל זה כבר לא כמו פעם. זה מרגיש פחות... פחות אמיתי?

הייתה בינינו משיכה מטורפת! עד שהוא לחץ על הברקס.

ולמדתי לקבל את העובדה שהוא ידיד, למדתי לא לרצות אותו.

ומה עכשיו? עכשיו החיבוקים והליטופים שאחרי, אלה שתמיד היו כל כך נעימים לי איתו, הרגישו קצת מזוייפים.

אבל אולי פשוט צריך להתרגל מחדש?

מכירים את זה, שיש שוקולד שממש ממש אוהבים, אז לוקחים קוביה, ואת היתר מחזירים למקום.

אבל הקוביה אף פעם לא מספיקה.

היא תמיד משאירה טעם של עוד.

אני רוצה עוד.