אני צריכה לכתוב משהו. יש בי צורך.
אבל אין לי מה. המוח שלי עמוס.
החלטתי לוותר מחר על עבודה, כי אחרת לא אספיק לסגור בזמן את כל הקצוות של הפרוייקט גמר.
זה מציק לי. מציק לי שלא הודעתי מראש בעבודה, מציק לי כי אני יודעת שהיום הזה לא באמת יעזור לי.
כל הלחץ הזה לא עושה לי טוב. אפשר שכל זה כבר יהיה מאחורי, בבקשה?
אני שונאת את התואר שלי. כל מה שקשור בו- הקורסים, המרצים, האנשים שאני לומדת איתם.
איך זה קרה לי? אני תמיד הכי אופטימית והכי שמחה מהחיים בסביבה. איך דווקא בעניין כל כך קריטי, הכל התפספס לי?
אני לא מוצאת את עצמי בלימודים, אני לא מרגישה חלק מהחבר'ה. אני לא חושבת שרכשתי חבר אחד אמיתי במהלך השלוש שנים אחרונות.
וזה לא אופייני לי. זה לא קורה לי אף פעם.
אני תמיד מוצאת חברים, בכל מקום. אני היצור הכי חברתי שיש. בצבא, בעבודות למינהן שבהן עבדתי במהלך השנים- תמיד, תמיד אני רוכשת מלא חברים, ותמיד הפרידה בסוף כל כך כואבת. אבל במקרה הזה? ברוך שפטרנו.
זה כל כך מעיק עלי! אני רק רוצה לסיים כבר. לסמן וי על תואר ראשון.
עכשיו, כשאני מתחילה שנה רביעית מתוך שלוש, יש בי תקווה! אולי הפעם, בלי האנשים שביליתי במחיצתם שלוש שנים, אני ארגיש קצת שונה?
אולי שנת ההשלמה הזאת, היא שתשאיר לי קצת טעם מתוק?
בהתחלה, בשנה א', חשבתי שאולי אני לא בסדר. אולי משהו התקלקל בי.
אבל לא. לא מצאתי שפה משותפת עם איש מהכיתה. וניסיתי.
פגשתי כל כך הרבה אנשים נחמדים, ממסלולים אחרים, ממחזורים אחרים...
מה שהשאיר את הצלקת הכי כואבת, זה התקופה שאחרי שנפרדתי מהאקס.
לא, לא הייתי מסכנה ואומללה. הגעתי ללימודים כרגיל, אפילו סיפרתי לבנות בהפסקה שנפרדנו...
אבל מהרגע שעזבתי את הדירה המשותפת, נאלצתי זמנית לחזור לגור עם ההורים. וההורים גרים רחוק, מאוד.
הנסיעות לא השאירו בי כוחות פיזיים.
אבל נראה לכם שלמישהו היה אכפת?
ניסיתי לכתוב מיילים למרצים, עם בקשות להתחשב בי.
ניסיתי לדבר עם אנשים, שיעזרו לי. במשהו, לפחות להעביר לי סיכומים של שיעורים שנאלצתי לפספס.
לאף אחד לא היה אכפת.
בקרוב פרויקט הגמר יהיה מאחורי, ואז רק לחזור על קורסים שממילא כבר עשיתי- אז זו לא צריכה להיות בעיה.
ברגע שפרויקט הגמר יהיה מאחורי, אוכל לנשום לרווחה.
כי זה קצה החוט היחיד שמקשר אותי למחזור שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
