כדי שאף אחד לא ידע.

אני עייפה. בעיקר עייפה.

אני מתעבת חורף, והחורף השנה קשה לי במיוחד, כי אני עמוסה בכל כך הרבה דברים שאני צריכה לעשות ולהספיק.

יתכן שבקרוב אני אקרוס מחוסר שעות שינה. מה שכן, יאמר לזכותן של השעות המעטות שאני ישנה- שהן מוצלחות במיוחד.

אני רוצה לכתוב ולספר ולשתף... אבל אני לא מצליחה. כשטוב לי, הכתיבה לא באה לי בקלות.

וטוב לי. כל כך טוב לי. כמו שבחיים לא היה לי.

ידעתי שלא יתכן שלא מגיע לי משהו טוב. ידעתי שלא יתכן שאני רק אתן מעצמי ולא אקבל דבר בתמורה.

הוא יודע לא להקשיב לי כשאני מתעקשת שאני יכולה הכל לבד, אני יכולה הכל, אבל כל כך כיף לי שמישהו עוזר לי.

הוא יודע לפנק אותי, וללטף אותי, ולחבק אותי... הוא פשוט עושה לי טוב.

האמת שהוא מלחיץ אותי, והוא מאיץ קשר בטרוף, הוא כבר דיבר איתי על לעבור לגור ביחד כשיגמר ל החוזה- עוד חודש וחצי.

הוא כבר הציג אותי להורים שלו, הוא כבר אמר לי באופן עקיף אבל חד משמעמי ויותר מפעם אחת שהוא אוהב אותי.

זה מוזר שמישהו אוהב אותי.

זה מוזר שלמישהו כל כך אכפת ממני.

זה מוזר שהוא מקבל אותי איך שאני, ושגם המגרעות שלי מגניבות בעיניו.

ואני כל כך אוהבת כשהוא קורא לי פסיכית. 
והנה הולכת ומתרחק ממני התוכנית שלי למות רווקה עם 72 חתולים...