כדי שאף אחד לא ידע.

אני לא יודעת מה הביא אותי לכאן.

יתכן שזה יום זוועתי לחלוטין בעבודה, יתכן שסתם התגעגעתי.

כנראה גם העובדה שהמנהלת שלי לא נמצאת היום, וכל המשרד לרשותי.

שלום. זוכרים אותי?

אני שכחתי.

שכחתי מי הייתי עד שהגעתי שוב לבלוג.

בהתחלה לא הבנתי מה אני עושה כאן, אבל אז עברתי על פסוטים ישנים, חלקם גרמו לי לצחוק, חלקם גרמו לי להזיל דמעה (בשלב מסויים ממש בכיתי) ובסופו של דבר הרגשתי שאני קוראת ספר, סיפורים קצרים שכתבה מישהי אחרת במקום אחר.

אין קשר ביני לבין הבחורה שכתבה בבלוג.

כל כך מעט זמן עבר, וכל כך הרבה השתנה!

הבחור האחרון שכתבתי עליו בבלוג- הוא באמת האחרון. התחתנו לפני חצי שנה.

ואני יודעת לומר בוודאות שהוא הנפש התאומה שלי, החצי השני שלי, חתיכת הפזאל שמשלימה את השריטות שלי.

היום אני כבר לא מרגישה ילדה.

אני אישה נשואה. סיימתי תואר ראשון לפני שנתיים, אני עובדת בתחום. אני מתחילה תואר שני באוקטובר.

אנחנו מדברים בבית שיחות של "מבוגרים": חסכונות, ילדים... וזה גורם לי להתגעגע לבחורה שהייתי, לילדה שהייתי- כי נהנתי.

לא מחקתי את הפוסטים הישנים. הכל שמור בטיוטות.

אבל אני כבר לא יכולה להציג לראווה את תאורי הסקס.

אבל הכל נשמר, לצורך זכרונות.