כדי שאף אחד לא ידע.

לקחתי על עצמי יותר מדי.

סבבה? הנה, אמרתי את זה.

התואר השני תקוע לי כמו עצם בגרון. הוא לא קשה, הוא פשוט מתיש. אין לי זמן וכוח להשקיע. אני בכלל לא נמצאת במקום של לימודים מבחינה נפשית.

הרבה יותר מעניינת אותי הטיסה שלי לחו"ל שבוע הבא, ומסיבת הרווקות של חברה טובה בעוד שבועיים, ומה נעשה ביום שישי ומה אני אלבש בפורים. אני מפנטזת לראות את עצמי כאדם חופשי- לחזור אחרי העבודה הביתה, ולדעת שאני יכולה להתכרבל עם בעלי על הספה ולראות סרטים מטומטמים שכבר ראיתי ולא לדאוג. כבר הייתי סטודנטית, כבר סבלתי. באיזה קטע על דעת עצמי בחרתי לחזור לשם?!

אני רוצה לא לדאוג.

אני רוצה להיות רגועה.

אני רוצה שתחזור אלי איכות השינה שלי.

אני רוצה לחזור לעשות ספורט! לפני שהתחלתי ללמוד, נרשמתי לאיזשהו חוג ריקוד שכזה- כולה 7 מפגשים שפרקו לי את הצורה! הורדתי 2 ק"ג, והתחטבתי בטרוף. ואני כל כך רוצה שיהיה לי זמן להמשיך לרקוד...

ניחא הייתה לי עבודה רגועה, אבל העמוס בעבודה עצום. אני עובדת כל כך הרבה שעות, ועדיין חסרות לי שעות כי אני נאלצת לצאת מוקדם בגלל הלימודים. העומס של היום, זה כלום לעומת העומס של מחר. אני לא יודעת מה יהיה פה החל מאפריל! אני יודעת שהדבר הכי נכון לטווח הארוך הוא לקבל את תפקיד מנהלת המחלקה, אבל זה אומר שהעומס של היום זה פיצוחים לעומת מה שעתיד להגיע.

הלוואי שהייתי יודעת לשחרר ולוותר לעצמי.