כדי שאף אחד לא ידע.

כתבתי עוד פוסט ממורמר, אבל לא מתחשק לי לפרסם אותו.

אני ממש זקוקה למשהו חיובי. משהו שיעודד אותי.

אני אדם לחוץ מטבעי, אני לא יודעת לשחרר- ולאחרונה מאוד קשה לי להתמודד עם עצמי.

אני מנסה ללמוד לשחרר. להפסיק לחשוב על הכל יותר מדי.

לפני כמה זמן נסעתי לירושלים במסגרת העבודה. עליתי לאוטובוס בתחנה המרכזית כבר ב6:30 בבוקר, ובשלב מסויים של הנסיעה הבנתי שאני יושבת ממש מתוחה, עם המון חרדות בראש: באיזה שעה אגיע? האם אני מאחרת? אני אקח מונית מעיר? איפה יש מוניות?!

אני לא אדם חרדתי, אני קונטרול פריק, וקשה לי כישנם דברים שלא בשליטתי.

תוך כדי אותה נסיעה- הגעתי להבנה עם עצמי, שזה באמת לא בשלטתי. האוטובוס לא יסע מהר יותר, והפקק לא יתפזר.

ופתאם קרה משהו מדהים- נשענתי אחורה, הרפתי, ונהנתי מהנסיעה.

הגעתי ליעד בזמן, מצאתי מונית בלי בעיה. השינוי המחשבתי הקטן הזה כל כך הקל עלי.

אז אני נשענת אחורה, ונהנת מהנסיעה.

פתאם כשויתרתי על הפרפקציוניזם- אני יכולה לנשום לרווחה.

אני לא רוצה להיות מצטיינת דיקן, גם לא פשוט מצטיינת. אין לי בזה כל צורך.

אני צריכה ציון עובר, ולא נקודה אחת מעבר! אז במקום ללמוד כל הסוף שבוע כמו שתיכננתי- נחתי, סוף סוף ישבתי לפרמט את המחשב המסכן והקשיש שלי, ואפילו מצאתי קצת זמן להתעסק במטבח ואפיתי להנהתי.

אז נכון, אני לא מוכנה בכלל למועד ב' מחר. אני אשב היום בערב לעבור קצת על החומר.

אבל אני יודעת שזה מבחן קל, החומר פתוח, כל מי שניגש למועד א' עבר.

אז למה לדאוג סתם?

החיים יפים.