כדי שאף אחד לא ידע.

איזה כיף לי!

יום חמישי, 15:30, ואני סיימתי את המשימה הענקית שרחפה מעלי כמו ענן שחור מאז תחילת החודש.

אני יכולה לצאת לסוף שבוע כשאני רגועה לחלוטין. גם למבחן הקשה שיש ביום שני אני לא צריכה ללמוד. צץ לי משהו קריטי בעבודה, מספיק קריטי בשביל לוותר על המבחן ולגשת למועד ב'. מספיק קריטי כדי שבמידת הצורך בקלות אוכל לבקש אישור למועד ג'. תענוג.

בסוף דברים תמיד מסתדרים לי.

אני טסה לחו"ל ביום רביעי כשאני רגועה לחלוטין: גם מבחינת העבודה וגם מבחינת הלימודים.

היה לי שבוע עמוס בתקלות ופשלות. הייתי צריכה לרוץ אחרי אנשים, לכתוב מיילים זועמים ומתחננים (תלוי מי עשה את הפשלה), מליון שיחות טלפון והודעות ווטסאפ נשלחו... כדי שאגיע לרגע הזה.

רגועה לחלוטין, יכולה להרשות לעצמי לצאת מהעבודה לפני 16:00 וללכת ישירות לסוף שבוע שבו אני יכולה להמשיך להיות רגועה.

הדאגה היחידה שלי הולכת להיות מה אני אורזת במזוודה ומאיפה אני משיגה בגדים טרמיים בדקה ה90.

אפילו הגשם הפסיק, והשמש הציצה :)

לקחתי על עצמי יותר מדי.

סבבה? הנה, אמרתי את זה.

התואר השני תקוע לי כמו עצם בגרון. הוא לא קשה, הוא פשוט מתיש. אין לי זמן וכוח להשקיע. אני בכלל לא נמצאת במקום של לימודים מבחינה נפשית.

הרבה יותר מעניינת אותי הטיסה שלי לחו"ל שבוע הבא, ומסיבת הרווקות של חברה טובה בעוד שבועיים, ומה נעשה ביום שישי ומה אני אלבש בפורים. אני מפנטזת לראות את עצמי כאדם חופשי- לחזור אחרי העבודה הביתה, ולדעת שאני יכולה להתכרבל עם בעלי על הספה ולראות סרטים מטומטמים שכבר ראיתי ולא לדאוג. כבר הייתי סטודנטית, כבר סבלתי. באיזה קטע על דעת עצמי בחרתי לחזור לשם?!

אני רוצה לא לדאוג.

אני רוצה להיות רגועה.

אני רוצה שתחזור אלי איכות השינה שלי.

אני רוצה לחזור לעשות ספורט! לפני שהתחלתי ללמוד, נרשמתי לאיזשהו חוג ריקוד שכזה- כולה 7 מפגשים שפרקו לי את הצורה! הורדתי 2 ק"ג, והתחטבתי בטרוף. ואני כל כך רוצה שיהיה לי זמן להמשיך לרקוד...

ניחא הייתה לי עבודה רגועה, אבל העמוס בעבודה עצום. אני עובדת כל כך הרבה שעות, ועדיין חסרות לי שעות כי אני נאלצת לצאת מוקדם בגלל הלימודים. העומס של היום, זה כלום לעומת העומס של מחר. אני לא יודעת מה יהיה פה החל מאפריל! אני יודעת שהדבר הכי נכון לטווח הארוך הוא לקבל את תפקיד מנהלת המחלקה, אבל זה אומר שהעומס של היום זה פיצוחים לעומת מה שעתיד להגיע.

הלוואי שהייתי יודעת לשחרר ולוותר לעצמי.

אוי כמה אני לחוצה. אמא'לה!

אבל המעשה כבר נעשה. שלחתי קורות חיים.

אני בכלל לא מחפשת עבודה חדשה! לא היו לי תוכניות לזוז מהמקום שלי בשנה וחצי הקרובות.

במקרה ראיתי את המשרה, וזה בדיוק המשרה שלי! בדיוק מה שאני עושה היום. אחד לאחד. רק בחברה עשירה יותר, מסודרת יותר ובתנאים הרבה יותר טובים.

המנהלת שלי בטוח מכירה את המנהלת שעתידה לקבל את הקו"ח שלי. יש מצב שהן חברות. אפילו אני מכירה את שמה.

ביקשתי לשמור על דיסקרטיות... אבל כל כך קל לשלוח ווטסאפ: "יש מצב העובדת שלך מחפשת עבודה?!" מצד שני המנהלת שלי רק תפרגן לי, כמו שהיא עושה תמיד. היא בעצמה עוזבת בקרוב אחרי תקופה ארוכה של חיפוש עבודה חדשה.

ומה אם אני בסוף כן אקבל במקום הנוכחי את המשרה של המנהלת שלי? עדיף להיות במשרה ניהולית בחברה מעפנה מאשר סתם עובדת בחברה מעולה, נכון?

ומה אם לא אקבל את המשרה? אני אשאר בדיוק באותו מקום כמו עכשיו, רק תחת מנהל חדש שלא בטוח יהיה תותח על כמו המנהלת הנוכחית?

מצד שלישי, פה כבר מכירים אותי! יש לי שם, סטטוס ומעמד. להתחיל מחדש, מאפס במקום חדש אבל בדיוק באותו לתפקיד זה לקחת שלושה צעדים אחורה.

ואולי זה בכלל רעיון רע לזוז ממקום שנוח לי בו בתקופת הלימודים. הרי אני מסיימת את התואר השני בעוד פחות משנה. אז למה לי להקשות על עצמי עוד יותר? גם ככה קשה לי.

והחברה השנייה רחוקה יותר, ונמצאת בלב הפקקים של הבוקר. זה יוסיף לי לפחות 40 דקות נסיעה לכל כיוון.

אבל מצד שבעי זה פחות שעות עבודה ביום, משכורת גבוהה יותר, ותנאים הרבה יותר טובים! אולי לשם שינוי יהיה לי משרד יפה ולא המחסנצ'יק שאני והמנהלת שלי חולקות היום.

כל כך הרבה אי וודאות.

אני לא בשלב בחיים שאני יכולה לקפוץ ממשרה למשרה. רק חסר לי לגלות מחר שבנוסף להכל אני בהריון. ואז בכלל קרנבל.