לפעמים אני מרגישה שאני האדם האינטלגנט האחרון.
אולי בין האחרונים.
אני רואה כל כך הרבה טיפשות ואטימות. איך אנשים חיים ככה עם עצמם? איך הם שורדים עד גיל מבוגר?
אני לא מדברת עם דעות, אמונות או השקפות. איש איש באמונתו יחיה.
אני מדברת על התנהלות יומיומית בסיסית.
ניסיתי לאזור לחברה להתקבל לארגון שבו אני עובדת. בחורה מקסימה ועושה רושם מאוד חיובי, אקדמאית עם ניסיון תעסוקתי רלוונטי, הכרנו לפני כמה שנים כשעבדנו שתינו באותה חברה.
הכנתי אותה. אמרתי לה בדיוק מה להגיד. סיכמתי לה את כל הנקודות החשובות. הכתבתי לה למה היא עזבה מקומות קודמים ולמה היא רוצה להתקבל לפה.
שני הדגשים העיקריים היו: המשכורת ההתחלתית נמוכה- לא לדבר על שכר. המשרה מאוד התחלתי- לא לדבר על קידום וניהול.
נכון שזה לא קשה? בעיקר כשאת בוגרת תואר, אחרי כמה וכמה משרות בארגונים גדולים! (בעיקר שאת מובטלת כבר חצי שנה כי את לא מוצאת את עצמך ולא שורדת יותר משנה באף מקום)
למה עזבת מקום עבודה קודם?
המשכורת הייתה נמוכה ורציתי להתקדם.
את סתומה!? זה כל כך מביך...
והיא עוד הופתע שהיא לא התקבלה! ממש הייתה בהלם ושאלה איך זה יתכן?!
לפעמים אין לי כוח להתמודד עם החיים. עם הטפשות בחיים.
איך יתכן שאנשים שלומדים איתי תואר שני, לא מצליחים לפתוח קובץ בדרייב. מה יש בזה?!
איך יתכן שאנשים שהגיעו לגיל 30, לא יודעים שלא מכניסים חמגשית מאלומיניום למיקרו?!
אני כבר לא מדברת על כל שגיאות הכתיב הנוראיות שאני מקבלת כל יום במייל, סטייל - אני יבדוק/יראה/יכין וכו
ואולו רק דוגמאות על קצה המזלג שעלו לי עכשיו, ברגע של עצבים.
אני לא חושבת שאני מאוד חכמה.
לפעמים אני ממש טיפשה, בצורה כואבת. גם לי יש ים שגיאות כתיב, וגם אני פולטת לפעמים שטויות נוראיות מהפה.
אבל צריך להיות גבול, לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
