כדי שאף אחד לא ידע.

לא עידכנתי את הבלוג הרבה זמן.

בגלל הרבה סיבות- חלקן מוצדקות יותר וחלקן פחות.

האמת? הסיבה העיקרית היא חוסר זמן.

בשבועיים האחרונים, החיים שלי נראים כמו מרוץ נגד השעון. מאז שחזרתי מחופש פסח- אני רק עושה ועושה ועושה, ואין לי שניה לפנות לעצמי.

אומנם חלק מהעשיה היא כן לעצמי, לדוגמא ביליתי את כל הסופש עם חברה טובה כולל לצאת למועדון ביחד, אבל ניקיתי באופן יסודי לפני שהיא באה, ובישלתי ארוחת ערב מפנקת במיוחד, ודאגתי שלא יחסר לה כלום, ושיהיה לה נוח, ושהיא לא רעבה, ולא צמאה... ושמעו, לארח זה קשה!

ואם כבר על אמיתות דיברנו...אני חוששת שלא תקבלו בקרוב פוסטים על סקס.

אומנם אני מאוד נהנת לתאר גברים כושלים במיטה, אני מניחה שהייתי נהנת הרבה יותר לספר לכם על חוויות טובות...

אבל קשה מאוד לכתוב על סקס, כשאת הפרטנר הכרתי דרך הבלוג. 

קשה לי לכתוב באופן גלוי ופתוח כשאני יודעת שאנשים שמכירים אותי במציאות- יכולים להכנס ולקרוא.

ובכל זאת כמה מילים על סקס.

הבחור שאני יוצאת איתו (אותו אחד מהפוסטים הקודמים) הוא חד משמעית הסקס הכי טוב שהיה לי.

הוא עוד לא יודע על זה, אבל אני מניחה שאני אספר לו. אז מה הבעיה שלי? אני עומדת בצומת דרכים מבחינה רגשית.

וקשה לי להחליט, קשה כי אני רואה את החיסרונות בכל דרך בה אבחר- ולא כי אני שלילית וצופה רעות, כי אני מרגישה שהחיסרונות עולים על היתרונות.

לא טוב לי כי מה שאני באמת רוצה- אני לא יכולה לקבל.

וזה מעצבן, וזה מכעיס.

אני מפונקת, אני רגילה לקבל כל מה שאני רוצה.

ואם אני לא יכולה לקבל את מה שאני רוצה- אני אלחם, ואשקיע, ובסופו של דבר אשיג את הדבר.

אבל אני יודעת לזהות קרבות אבודים מראש.

אני לא נלחמת, אבל עדיין לא מוכנה להרים ידיים ולהתייאש.

הרגשה כללית כאילו נדרסתי על ידי טרקטור.

ככה זה כשאחת החברה הכי טובות מתחתנת!!!

אז עם גוף כואב בכל מקום אפשרי, האנגואובר לא מהעולם זה, ומינוס כל מה שהרווחתי החודש בחשבון בנק- אני יכולה לומר בגאווה, שהכל עבר בשלום!

ושוב כל כך מתסכל אותי שהבלוג אנונימי... לפעמים כל כך מתחשק לי לשתף את הקוראים שלי בתמונות!

לבשתי שמלת ערב אדומה ארוכה, מהסוג שסופייה ורגרה לבושת בדרך כלל לשטיח האדום. השמלה כבדה, טיפה גדולה עלי- אבל עדיין לא יכולתי לזוז בה, או לשבת, והברזלים בתפרים השאירו את חותמם לנצח בצלעות שלי. כדי שהשמלה לא תגרר על הריצפה היה אסור לי לרדת מה15 ס"מ עקבים שנעלתי אתמול ב11 בבוקר בסלון כלות, וזכיתי להוריד אותם רק על רחבת הריקודים ב1 בלילה כשכבר הייתי ממש שיכורה ולא באמת היה לי אכפת ממשהו...

בסלון כלות המאפרת עשתה לי איפור שבעיני היה שילוב בין דראג קווין לערסית מבת ים... גם בשיער המעצב עשה לי משהו שנראה לי מוגזם בעליל. בקיצור כשהכלה לא עמדה לידי עם השמלה הלבנה שלה, היו אנשים שחשבנו שאני זאת שמתחתנת!

תכלס? היה פוטנציאל לערב מעולה! רק חבל שגם האקס שלי היה נוכח.

הבעיה הכי גדולה נעוצה בעובדה שאני מכירה את הכלה דרך האקס. האקס שלי והבעל שלה (מוזר לי לכתוב את זה חח) חברים הכי טובים...

אני לא מכירה חברות שלה, לא מכירה מספיק טוב את המשפחה שלה. האנשים היחידים שהכרתי הם כל החברים של החתן, שהם גם חברים שלי- כל עוד הם לא דבוקים לתחת של האקס.

כשהגעתי לקבלת פנים, לכמה דקות פשוט עמדתי לבד, ועיקלתי את העובדה- שאני באמת לבד! זאת הרגשה נוראית...

אבל מהר מאוד מצאתי את הבר, ואחרי כמה כוסות יין הפסקתי לרחם על עצמי והתחברתי לכמה חברות של הכלה.

בשלב מסוים אפילו יצא לי להחליף כמה מילים עם האקס... הוא החמיא לי על השמלה, ואני צחקתי עליו שבשביל לקבל ממנו מחמאה הייתי צריכה לזרוק אותו.

הכל היה יכול להסתיים שם, אבל אז הבחור החליט- כהרגלו, שהוא לא עוצר עד שלא נגמר האלכוהול באולם.

היה די משעשע לראות אותו משתטה, עושה שטויות ומביך אנשים... אבל אז הוא בא אלי- עם חיוך דבילי על הפנים וקרא לי "**צ'קה", בעבר הוא היה קורה לי ככה כשהייתי כועסת עליו, והוא היה מנסה להתחנף.

התגובה שלי הייתה:

"ты ахуел?? какая я тебе, блядь, ***чка???"

אני בדרך כלל לא מקללת, ובטח שלא ברוסית.

הוא לא הבין על מה אני עצבנית, כי הרי כל מה שהוא רצה זה נשיקת לילה טוב...

ה' יודע מאיפה היה לי הכוח והאיפוק לא להעיף לו סטירה, במקום זה פשוט פרצתי בצחוק.

אחר כך, כשעמדתי ודיברתי עם אנשים, הוא נדחף לשיחה וצעק שאם אני צריכה עזרה כלכלית- הוא יכול להביא לי כסף

רצתי להגיד לו שאני צריכה, אני מעוניינת בתיק של לואי ויטון ונעליים של לובוטין, ואין לי מספיק כסף בשביל לקנות.

במקום זה אמרתי לו תודה- אבל לא תודה. לאקס יש קצת סימפטומים של אספרגר, הומור לא עובד איתו.

כשנסעתי הביתה במונית, לא זכרתי את כל הכיף שהיה באותו יום, את הצילומים ליד הים, הצחוקים בסלון כלות... זכרתי רק את האקס האידיוט והעצבים שהוא הביא לי.

לאחרונה כל מה שקשור בזוגיות- מתרגם בראש שלי באופן אוטומטי לסקס. אני לא יכולה לחשוב על הבחור שאני יוצאת איתו בלי להעלות חיוך דבילי על הפרצוף תוך כדי שאני נזכרת בפעם האחרונה שהיינו ביחד.

הוא פשוט עושה לי את זה. וזה לא שהוא חתיך אלוהי, או רוסי, או בגילי, או בכלל סוג הטיפוס שאי פעם חשבתי שאני אמשך אליו.

הוא חכם- הוא יודע הכל על הכל, הוא מריח טוב, יש לו ידיים נעימות, יש לו קול מרגיע.

הוא לא משקר לי, הוא לא מספר לי סיפורים...

כאילו הוא כן, כל הגברים כן. אבל הוא עושה את זה בקטנה.

אני שונאת אמירות כמו: "את האישה הכי יפה בעולם" "היופי שלך סינוור אותי"... כי תכלס, אני אפילו לא בטוחה שאני יפה.

אני כוסית: אני גבוה, רזה, ויש לי ציצי גדול ביחס לגוף. אבל מפה ועד שהיופי של יסנוור אנשים? זה לא מחמיא לי, ולא מוציא אתכם באור חיובי. אז למה?

אכפת לו ממני. אני יודעת שכן, גם בלי שהוא יגיד לי. וזה כיף לי.

כי לאחרונה אני מרגישה שלאף אחד לא באמת משנה מה קורה איתי...

אתמול חגגתי בחתונה של חברה טובה בצפון, היום התעוררתי עם האנגאובר מטורף, נסעתי עם ההורים למרכז- ונסיעה עם אבא שלי באוטו זה כאב ראש בפני עצמו. במקום להגיע הביתה ולהתפרק על המיטה- הצטרפתי עם ההורים לארוחת ערב אצל חברים שלהם.

ועכשיו אני יושבת בבית לבד, גמורה מעייפות. וחושבת על סקס. חושבת על הבחור, על הידיים שלו, על הלשון שלו...

אני פשוט רוצה סקס!