כדי שאף אחד לא ידע.

ההלוויה הייתה ביום שישי.

היה לא קל, במיוחד לאימא שלי.

לאורך כל הדרך אימא שלי החזיקה לי את היד והתייפכה בשקט.

לי רק זלגו דמעות על הפנים, שניסיתי לנגב ללא הצלחה.

הרגע הכי קשה היה כשאחי נשבר. הוא שמר על פוקר פייס לאורך ההלוויה, וכשכבר נגמר הטקס- הוא פרץ בבכי, ואז גם אני ואימא נשברנו, ופשוט עמדנו מחובקים במשך דקות ארוכות ובכינו.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שאנחנו ממש בסדר.

אני חוזרת היום למרכז, אחי חוזר מחרותיים לבסיס.

הסלון תמיד מלא באוכל, אנשים, ובתמונות שחור לבן.

ויש אוירה טובה, יותר אוירה של נוסטלגיה מאשר אבל.

בסופו של דבר- סבא הלך מהר, הוא לא סבל, ולא כאב לו.

אני יודעת שסבא שלי היה מתעצבן, אילו היה יודע שאנחנו עוצרים את החיים שלנו בשביל להתאבל עליו-

לכן אני כבר כל כך רוצה לחזור לשגרה.

אני מניחה שאני צריכה להסביר את הפוסט האחרון.

מעבר לזה, אני רוצה. אני רוצה לשפוך את הלב ולפרוק את המועקה.

אבל זה מפחיד אותי.

כי זה לחשוף קצת מ'אני' האמיתית. 

כי לא מדובר בעוד בחור שהכרתי/שכבתי/זרקתי אותו...

מדובר בסבא שלי.

האיש הזה שגידל אותי. שאחראי על כל כך הרבה ידע כללי שיש לי, שלימוד אותי חוקי פיזיקה עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב.

הייתה פעם, כשהייתי ממש קטנה, לדעתי כיתה א' או ב', הציקו לי ילדים גדולים יותר, מבית ספר אחר... אני לעולם לא אשכח איך סבא שלי חיכה לי בתחילת הרחוב, ואיך שהוא ראה את אותם ילדים מתקרבים אלי- הרוסי החמוד הזה, שלא מסוגל לפגוע בזבוב, צרח עליהם בטרוף! מיותר לציין שמאותו יום ההצקות נפסקו.

עד לפני כמה חודשים, לפני שהוא התחיל להרגיש רע, כל פעם שהייתי שותה או אוכלת משהו- בשניה שהייתי מסיימת הוא ישר היה רץ לפנות לי את הצלחת! וכל הזמן הייתי כועסת עליו על זה. והוא רק היה אומר שהוא זקן מדי בשביל דברים אחרים, אז לפחות שאתן לו להתעסק בשקט בכלים.

היום, כשעמדתי ליד המיטה שלו בבית חולים. הוא אפילו לא היה בהכרה.

אם אימא שלי לא הייתה אומרת לי שזה הוא- לא הייתי מזהה!

הוא כל כך רזה בשבועיים שלא ראיתי אותו. וכל הצינוריות, שמחוברות לכל מקום אפשרי...

הלב שלי נשבר לרסיסים.

ניסיתי להיות חזקה בשביל אימא שלי. לא רציתי להתחיל להתייפח באמצע המחלקה לטיפול נמרץ. אז רק ניגבתי דמעות סוררות מקצות העיניים, והחזקתי לה את היד.

היה יום טוב. באמת.

למרות שנאלצתי לשבת בקבלה, כי אחת המזכירות בחופש.

היה יום עם מלא צחוקים, כמעט בלי עבודה.

דיברתי כל היום בפייסבוק ובווטסאפ עם אנשים שגורמים לי לחייך.

בדרך הביתה קניתי לק ממש מגניב, ואוזניות- כי שלי נהרסו.

בבית דיברתי עם אהובתי בטלפון, ושיחות איתה תמיד עושות לי כל כך טוב...

וכל הזמן הזה אני בהכחשה.

לא מוכנה לחשוב על זה.

לא מסוגלת לספר.

לא מסוגלת להעלות את המילים האלה על השפתיים שלי.

לא מסוגלת לעכל את רוע הגזירה.

אני לא יודעת איך להתמודד.

והכאב קשה מנשוא.