מאיה מתעצבנת

חוסר סבלנות, עצבנות יתר, חוסר כבוד לאחר ובעיקר אובר פינוק הם הדברים שמאפיינים את ההורים של היום. כן, גם אני חשבתי שהכתבה הזאת הולכת לדבר על הפינוק של הילדים, תוך כדי שישבתי וחשבתי איך בדיוק לנסח את הכעס שלי על הילדים של היום, הבנתי שהם לא האשמים, ולא הם המפונקים אלא ההורים. ואני אסביר.

כמה פעמים יצא לכם לראות ילד בסופר שביקש ממתק, וברגע שהעזו ההורים לומר להוד מלכותו "לא" הוא מייד נשכב על הרצפה, וצרח, והתעקש, עד שההורים המותשים נכנעו לו העיקר שיהיה בשקט. או הסיטואציה ההפוכה של, להרים את הילד מהרצפה, לתת לו מכה בישבן בתקווה שזה ירגיע אותו, ולרוב זה עושה בדיוק את ההיפך. אני חלילה לא אומרת שכל הילדים כך, אבל ההתנהגות הזאת של, "בא לי ועכשיו" היא תכונה נפוצה של הילדים בימינו.

תתקנו אותי אם אני טועה, אבל ההורים של היום הם הילדים של שנות ה80, וה70 ואם הילדים האלה גדלו כמוני, הם לא אמורים להעביר את אותה שיטת חינוך לדור הבא? חינוך לסבלנות, חינוך לכבוד האדם. חינוך ל"זה בסדר לא לקבל את מה שאתה רוצה בדיוק מתי שאתה רוצה" ו"מותר לחכות. בסוף זה יגיע"

היום הגעתי למסקנה מעניינת, אלה לא הילדים שסובלים מפינוק יתר, אלא ההורים. משהו בחשיבה שלהם השתנה. כמה פעמים שמעתי הורים שרוצים לתת לילדים שלהם "את מה שהם לא קיבלו" וע"י כך הם מפצים את עצמם דרך הילדים, ונותנים להם מיד כל מה שהם רוצים בגלל שהם בילדותם היו צריכים, אבוי! לחכות בסבלנות. מה לגבי להעביר לילד את מה שכן קיבלנו מההורים?

ומה לגבי העניין שהיום הילד הוא "מרכז המשפחה" הכל סובב סביב האצבע שלו, מוחאים לו כפיים על כל מילה, או תנועה, או מבט, מאדירים אותו, ומשכנעים אותו שהוא מלך העולם. בילדות שלי, לרגע לא חשבתי שאני מרכז המשפחה, למרות שאני הקטנה מבין חמישה ילדים, אל תבינו אותי לא נכון, הייתי מפונקת כמו כל בת זקונים. אבל תמיד ידעתי את מקומי וידעתי שאני חלק מהמשפחה, ולא עומדת במרכזה. הייתה היררכיה. היום ההורים כבר לא רוצים להיות הורים, הם רוצים להיות "החברים של הילדים שלהם" למה שתרצו חבר בן 3? יש לכם עוד הרבה חברים בגיל הזה?

כשמאדירים ילד כל הזמן על כל מילה וכל מבט, מגיע היום, והוא יוצא לעולם האמיתי, ושם לא מוחאים לו כפיים על כל מילה הוא מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר איתו, הרי הוא, לא השתנה הוא מבחינתו עדיין הילד החמוד, הקצת חוצפן, שיכול לעשות מה שבא לו מתי שבא לו, ובעולם הבועתי הזה שההורים בנו סביבו זה היה בסדר גמור, ופתאום זה לא מקובל?, הוא לא בסדר? החוצפה שלו כבר לא חמודה? הוא כבר לא יקבל את מה שהוא רוצה? והוא יצטרך לחכות או לא לקבל בכלל? זה נראה לכם עולם מתוקן שהוא לא יקבל את מה שהוא רוצה כאן ועכשיו?

כך נוצרים הילדים החוצפנים, הממורמרים, העצבניים, והאלימים, שכאשר שבגיל שנתיים הם נתנו סטירה להורים ההורים חשבו שזה "ממש חמוד" ושכחו לרגע שהילד הזה לא יישאר בן שנתיים לנצח, ושהוא יעיף לכם סטירה בגיל 16 זה כבר לא יהיה כל כך חמוד. כל ההורים האלה שרוצים להיות "חברים של הילדים" שוכחים שחברים לא אמורים לחנך אחד את השני, בשביל זה יש הורים. כשפתאום תזכרו שגם צריך לחנך, הם כבר לא יקשיבו, כי אתם לא יכולים להיות הורים "כשבא לכם"

ולמה החלטתי לכתוב על הנושא הזה, ובחוצפתי להעביר ביקורת על ההורות של היום כאשר אני בעצמי עדיין לא אימא?

 כי מי שסובל בסופו של דבר מהחוסר הורות שלכם זה אנשים כמוני, שצריכים להתעורר מבוהלים באמצע הלילה מצרחות מקפיאות דם של בני נוער שחושבים שהם חיים על אי בודד ולא נמצאים באמצע שכונה של אנשים שצריכים לקום מוקדם לעבודה, או נמצאים ליד בתים עם תינוקות, שצריכים את שנת הלילה שלהם. או צריכים לסבול מילדים אלימים, שחושבים שזה הגיוני להסתובב באמצע הלילה ברחוב, עם סכין, או כל כלי נשק אחר. ושזה בסדר לשתות כמויות לא הגיוניות של אלכוהול, זה בסדר,כי זה מה ש"בא להם" והם יקבלו את מה שבא להם, כי מי יגיד להם לא? ההורים?

 אין להם,

 יש להם חברים בני 40 מותשים, שדואגים בעיקר לנוחות של עצמם.

אז כמו שכתב מישהו חכם לא מזמן באחד הסטטוסים בפייס, (כן חזרתי,בסוף גם אני נכנעתי להתמכרות)

 "מי שצופה בבייבי בום ומתרגש, שיצפה בסופר נני, ויתאושש". 

או כמו אימא שלי אומרת על ילדים-"ידעת לעשות? תדע לטפל". :)