מאיה מתעצבנת

 בעוד חמישה חודשים אהיה בת 31! אבל חשבתי לחלוק עמכם איך הרגשתי באותו יום שחגגתי 30.(נכתב ב30 באוגוסט 2013)  

האמת, ציפיתי למשהו יותר דרמטי.

חשבתי שאתעורר בבוקר יום ההולדת עם הרגשה שונה, שאהיה יותר בוגרת, שיהיו לי תובנות חדשות על החיים. אבל כלום, התעוררתי כמו שאני מתעוררת כל בוקר. פותחת עיניים, מתמתחת, חוטפת דקירה בגב (אחד מהסימפטומים של הד.פרקים) וקמה מהמיטה לעוד יום.

טוב, האמת שהיו כמה שינויים מהיומיום הרגיל, כשפתחתי את דלת חדרי גיליתי שמודבק עליה בלון ורוד, עם שלט מזל טוב, ועד מאה ועשרים. זה היה ממש נחמד,

ואז נכנסתי לשירותים, וכשהתיישבתי על האסלה הרמתי את הראש וגיליתי עוד שלט על הדלת, ובו כתוב, "עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה , נהיה זקנים"-מסר מעודד להתחיל איתו את היום נכון?

טוב, היום אני במצב רוח ציני, אבל אז זה הצחיק אותי. בדרך למקלחת גיליתי על המראה שבמסדרון עוד שלט שעליו כתוב "היי הופ טרללה, גדלנו בשנה"- ודי קשה לקרוא את זה בלי שהמנגינה תתנגן בראש.- תנסו נראה אתכם :)

אתם חושבים שזה נגמר שם? תחשבו שוב, בדרך למטבח לכוס הקפה הראשונה של הבוקר, ראיתי על דלת הבית עוד שלט מאחי הבכור, באותיות גדולות הוא רשם, "למאיה עד 120 הרבה בריאות באהבה זאב"- האמת הפתק הזה ריגש אותי יותר מהכול, אחי הבכור חמוד ככל שיהיה לא מביע רגשות יותר מדי, הוא גבר של פעם. שומר הכל בפנים, אז מבחינתי זאת הייתה מחווה מרגשת ביותר.

זוכרים את הפתק מהשירותים? "עוד שנה נהיה זקנים"? אז במטבח קיבלתי מסר מפתיע/מרגיע אחר, על דלת אחד הארונות כחול על גבי לבן היה כתוב "מאיה תזכרי, 30 זה ה20 החדש" :)

בטח, חשבתי לעצמי,(בחיוך ציני) אני גם נראית בדיוק כמו שנראיתי בגיל 20, רק עם קצת יותר קמטים, ויותר כאבי גב. אבל זה בדיוק אותו דבר.

למען האמת הפתק הזה הכניס אותי למעין מצב רוח בלתי חגיגי בעליל. הכל בגלל צילומי וידאו שראיתי כמה ימים לפני, של יום הולדת עשרים.

כשהייתי צעירה יותר, אולי תמימה יותר (בעצם בטוח) ובעיקר, עדיין לפני תחילת החיים. כשעדיין היו לי חלומות.

אני זוכרת שכשצפיתי בצילומים האלה חוגגת את יום הולדת עשרים הסתכלתי על "דיאנה הצעירה"-(השם שאיתו נולדתי, והחלפתי)  ולא יכולתי שלא לחשוב על זה שאין לה מושג מה הולך ליפול עליה בעוד שנים ספורות. ראיתי איך היא רוקדת עם האחייניות שלה, ועם אחיותיה, ראיתי איך היא נהנית מהעוגה ראיתי איך היא קיבלה את כל הברכות בשמחה, ובעיקר ראיתי את כל החלומות שהיו לה אז. חלומות שאני מאיה לא מעזה לחלום.

וזה עשה לי עצוב, וזה עשה לי כעס, ולמרות שעם השנים היה נראה לי שהשלמתי עם גורלי ואני מקבלת את זה שלעולם לא אהיה בריאה,

ושאני מטפלת בעצמי בצורה הכי טובה שאני יודעת, (התחלתי השנה לעשות יוגה, ופילאטיס,) ואני לוקחת את התרופות כימו האלה שמדאיגות אותי נורא אבל אני לוקחת כדי שהרופאים לא יעקמו פרצוף בכל פעם שאני מתלוננת על כאבים (ובאמת מאז שהתחלתי לקחת את הכימו אין לי כאבים טפו טפו)

ואני באמת כבר משלימה עם זה שאני חולה כרונית,אבל פתאום כשראיתי את הווידאו הזה, כל המרד שלי במחלה הזאת חזר לי. אל תדאגו אין לי כל כוונה להפסיק לטפל בעצמי, זה רק ההרגשה הזאת של, "בשביל מה אני עושה את זה" שחוזרת לי מדי פעם.-אבל זאת רק מחשבה, אין לי שום כוונה לממש אותה.

בדיוק שכל הרגש הזה צף לי אחותי חזרה עם מתנת יום ההולדת שלי. שאותה החביאה ברכב שלה.

כל הימים שלפני היא אמרה כמה פעמים שהשנה היא משקיעה במתנה וזה לא משהו של מאה שקל, היא תחלק לתשלומים אבל מגיע לי כי זה לא סתם יומולדת.

ואז היא נכנסה הביתה עם טלוויזיה לחדר שלי.

טלוויזית LED של  32 אינץ'. מתנה לא רעה בכלל, ואני חייבת לומר שאני מאוד נהנית ממנה.

אבל בדיוק באותו רגע שהייתי כולי במצב רוח של, "מה קורה עם החיים שלי" ושגם המחשבה של, "כל מה שאני עושה זה לראות טלוויזיה, ולשחק בחווה של פייסבוק" עלתה לי, ופתאום לראות טלוויזיה, משוכללת ומגניבה ככל שתהיה, זאת עדיין טל' ששוב תסגור אותי בתוך החדר, לעוד מי יודע כמה זמן.

טל' זה דבר מעולה בימים שאני לא מרגישה טוב, ואין לי כוח לעשות יותר מדי דברים, זה מעביר לי את הזמן, אבל אני לא יכולה שהיא תעביר לי את כל החיים.(עוד מחשבה שעברה לי בראש באותו יום)

כמובן שלא הראיתי את זה לאחותי, וכמובן ששיחקתי אותה מרוצה ומופתעת מהמתנה, ובאמת הייתי מופתעת, כי לא ציפיתי לזה.

במהלך הימים שהיא ניסתה לרמוז לי מה המתנה ניסיתי לנחש מה היא, והרבה דברים עלו לי לראש, אבל טל' דווקא לא. אני מניחה שכשהיא ראתה אותי בזמן האחרון תוקעת נייר אלומיניום בשלט של הטל' הישנה, (הממש ישנה, של למעלה מ15 שנה) היא הבינה שהגיע הזמן לטל' חדשה.

אבל כמו שהבנתם, היו לי רגשות מעורבים בעניין. וכששתקתי אחותי שאלה אותי, בציפייה להתלהבות נו, מה את אומרת?  אז אמרתי לה שאני שקטה כי אני בהלם, וממש לא ציפיתי לזה והמון תודה. והתכוונתי לכל מילה. אבל גם התכוונתי להיות בשקט, כי זה הרגיש לי נכון.

בערך כשעתיים אחר כך, הגיעה גם אחותי הגדולה, ושתי האחייניות שלי. עשינו חגיגה קטנה, שהתאימה בדיוק למצב הרוח שלי באותו היום, שלדעתי הצלחתי להסתיר לא רע.

החגיגה הייתה סמלית ביותר, עוגה, שירי יומולדת, מתנות,

(מאחותי הגדולה קיבלתי GIFT CARD מH&O) מקווה שבימים הקרובים אלך לקנות משהו לחג

 וזהו, כל הסיפור הזה לקח בערך שעה אולי קצת יותר, וזה כל מה שהייתי צריכה.

במשך כל היום האמרה הזאת "30 זה ה20 החדש" לא יצא לי מהראש. זה עצבן אותי, וניסיתי להתעלם אבל הפתק הזה היה מודבק במטבח בדיוק מעל הכיור, אז בכל פעם שנכנסתי הייתי צריכה לראות את זה ולהתעצבן מחדש.

אבל כמובן ששמרתי את זה בפנים, בכל זאת אחותי השקיעה בכתיבת הפתקים האלה, וחשבה שזה יצחיק אותי, או ינחם אותי, הרי היא יודעת שהגיל הזה קצת מפחיד אותי. ובסך הכל היא ניסתה לנחם, איך היא אמורה לדעת מה הולך בתוך הראש הנירוטי שלי?

ניסיתי להתעלם וברחתי לטלוויזיה החדשה והמשוכללת שלי.

היום ארבעה ימים אחרי, מצב הרוח שלי שונה לחלוטין, ואני כבר לא שם.

ואני יודעת שהכל זמני, אני יודעת שיבוא יום ואחשוב אחרת, שזה רק מחשבות טבעיות של יומולדת.

 בגלל זה אני מרשה לעצמי להיות עם מצב רוח זיפת, כי אני יודעת שזה יעבור.

אם יש משהו שלמדתי בעשר השנים האחרונות זה שכל מצב הוא זמני, לכן אני זורמת עם הרגשות שלי, ומרגישה בנוח איתם.

אתם חושבים שידעתי את זה בגיל 20?