מאיה מתעצבנת

מכירים את האנשים האלה שיש להם הכל אבל עדיין מסתובבים עם פרצוף תשעה באב, ולא מפסיקים להתלונן על כל שטות?

כשאני אומרת הכל אני מתכוונת למה שנראה מבחוץ, חיי נוחות ושלמות. לדוגמא: עבודה מסודרת, ילדים, בריאות, חיי נישואין תקינים, כסף, וכל דבר שהחברה החליטה ש"אם רק תשיג את זה, תהיה מאושר". ויש הרבה אנשים שיש להם חלק מהדברים שציינתי ויש אנשים שיש להם את כל הדברים שציינתי, ועם זאת הם עדיין לא מאושרים. למה זה?

בטח שמתם לב ברוב חוכמתכם שהמילים אושר ואישור, קורצו מאותה תבנית של אותיות. צירוף מקרים?

האם רק כאשר קיבלנו אישור חיצוני אנחנו נהיים באמת מאושרים מבפנים? האם רק כאשר מישהו נותן לנו לייק בחיים האמיתיים והוירטואליים שלעתים חופפים, זה באמת אומר שאנחנו בסדר? או אוהבים אותנו באמת?

יש לאנשים נטייה לחשוב שהאישור לאושר מגיע מבחוץ. שרק אם מישהו אמר להם שהם בסדר, אז זה אומר שבאמת הם בסדר. אחרת איך הם ידעו?

אין שום סיכוי בעולם, שאישור של מישהו אחר, יחזיק את ה"אושר" הזה הרבה זמן,בהוויה העצמית שלנו. למה? כי ברגע שאין לנו אישור פנימי מעצמנו, מתוך תוכנו, אז אנחנו נאמין לכל דבר שכל אחד יגיד עלינו, וכמו שאתם יודעים יש הרבה אנשים רעים בעולם שרק ישמחו לקפוץ על ההזדמנות להוריד אותנו יגון שאולה.

אז מה עושים?

הו, בשביל זה אלואימא המציאה את הפנימיות. הדבר הזה שהוא ההיפך מחיצוניות? יש סיבה למה הוא שם בפנים.

לכל דבר בעולם יש ניגוד,ז"א לכל דבר שקיים, יש גם את ההיפך שלו. וזה כנראה כדי ללמד אותנו שבחיים, לא הכל כפי שהוא נראה.

שלא כל מה שמבחוץ, הוא באמת מה שקורה מבפנים, איפה שאי אפשר לראות. ושם בבפנים קורים דברים נפלאים שאיתם אפשר לעשות עבודה עצמית מדהימה, מבלי מפריע. כמה כיף שאף אחד לא יכול לקרוא את מחשבותינו ולהפריע לתהליך ההחלמה וההשלמה.

איך הגענו למצב הזה שאנחנו צריכים שמישהו אחר יגיד לנו שאנחנו בסדר, כדי שנרגיש בסדר? הרי מי מכיר את זה שבמראה יותר טוב ממי שמשתקף מולו?

יש אנשים הטוענים כי אינם מכירים את עצמם, באמת? זה נשמע לי עצוב מאוד, אז אולי תתחילו להכיר? ואולי תגלו שברגע שתכירו, תקבלו את האישור הפנימי והחשוב ביותר לכך שאתם לא כל כך נוראים כמו שחשבתם?

ולמה זה חשוב להכיר את עצמך מבפנים ולדעת מי אתה באמת כדי להיות מאושר?

כי האושר נבנה על יסוד חזק שקוראים לו, "ביטחון עצמי" וברגע שמישהו מנסה לפגוע בך על ידי כך שהוא קורא לך בשמות גנאי שיכולות לגרום לאדם לעשות מעשים נוראים ויכולים לשבור את רוחו, אתה כבר תדע מבפנים שזה ממש לא נכון ושאין שום סיכוי שהוא מדבר עליך. ושבעצם הוא מדבר על עצמו ועל חוסר הביטחון והשלמות שלו עם עצמו.

ועוד דוגמא קטנה לזה שלא כל מה שנראה מבחוץ הוא באמת מה שקורה מבפנים.

קחו לדוגמא את האנשים האלה שמלאים(מלאים בריקנות) כל כך בעצמם ואוהבים לשבח ולהלל את עצמם יום ולילה, כמה הם יפים, וכמה הם מוצלחים, וכמה פה וכמה שם.. תדעו שאדם שכל הזמן מהדר ומהלל את עצמו זה בדיוק הבן אדם עם החוסר ביטחון הכי גדול שיכול להיות לבן אדם. כי מי שמעריך את עצמו ובאמת יודע מי הוא ומה הוא, לא צריך את כל ההחצנה הזאת, ואת האישור החיצוני מכל מי שהוא מדבר איתו.כי יש לו כבר אישור פנימי מהבנאדם הכי חשוב שהוא מכיר. ממנו.

יש לזה אפילו פתגם שהוא כנראה החביב עליי ביותר "איסתרא בלאגינה קישקיש קריא"-מה זה אומר?

קחו לדוגמא כד, מלאו אותו עד סופו בחצץ ונסו לנער, מה יקרה? האבנים שבתוכו לא ירעישו, מרוב שהוא מלא, אבל אם ניקח רק כמה אבני חצץ בודדות וננער את הכד, זה יעשה המון רעש נכון? אבל בתכלס, הכד ריק.. כך גם נשמתו של אדם, אלה הריקים, עושים הרבה רעש,כי הרי הם צריכים למלא את עצמם מרעש חיצוני, שכמובן לא מחזיק הרבה זמן לכן הם צריכים לתפעל את הרעש הזה יום וליל. לעומת זאת,אלה השקטים, הם שקטים כי הם מלאים ומסופקים מבפנים ואין להם כל צורך להרעיש כדי שישימו לב אליהם.

הרבה אנשים מבחוץ, ישמחו להגיד לנו מי אנחנו מבפנים, אבל מה הם באמת יודעים? הם רק רואים אותנו מבחוץ.

מסכימים? לא מסכימים? כתבו את דעותיכם בעניין אשמח לכל תגובה. שבת שלום ושבוע טוב.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב אוטוביוגרפיה על החיים שלי.

אומנם יש שיגידו שאני צעירה מדי ומה כבר יש לי להגיד או לספר, אבל יש בי משהו שלא עוזב אותי ולא מניח למחשבה הזאת, כנראה עד היום שבו אשב ופשוט אכתוב. (כנראה עם ריטלין כי נראה לי שבלי זה אני פשוט לא אצליח לשבת כל כך הרבה זמן )

עברתי כמה גלגולים בחיי, ואני רוצה לשבת ולרשום את הכל בצורה מסודרת, פשוט לשבת להיזכר בכל מה עברתי בכמעט 31 שנות חיי.(גיל מופלג לכל הדעות?!?)

אבל יש בי איזה קיבעון מחשבתי שביוגרפיה כותבים בגיל ארבעים. שזה גיל מצוין לכתוב, כי זה כבר גיל שבו אספת המון זיכרונות,וחוויות, וכנראה עברת את כל שלבי החיים (אם אתה בר מזל)

ולמזלי גם שמרתי כמה יומנים שכתבתי במהלך חיי שיזכירו לי דברים שבטח שכחתי. לא בגלל שהגעתי לגיל שבו שוכחים, אלא כי הזיכרון של כולנו אוהב לשכוח לפעמים. כנראה כדי לשמור מקום לזיכרונות חדשים.

זה אחד החלומות שלי. המטרה העיקרית של כתיבת הביוגרפיה היא ללמד אחרים מטעויות העבר שלי, ויש לי הרבה כאלה. אחת מהם היא זה שהקשבתי לאחרים יותר מאשר לתחושות הבטן שלי. שהעדפתי לרצות אחרים, למרות שידעתי שאשלם על זה. מאשר לעשות מה שכל הגוף שלי סימן לי.

איזה אחרים אתם שואלים? יש כמה אחרים והם מחולקים לקטגוריות.

חברים,בני משפחה,ורופאים. כן, רופאים. מה לעשות הם חלק גדול מחיי בגלל התלות הכרונית של הגוף שלי לא להבריא .

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שהעבר לי עם רופאים הוא לא הכי מזהיר. פגשתי הרבה רופאים שדי זלזלו בתלונותיי על כאבים במשך שנים ארוכות. ואני כבר יודעת שבגלל הזלזול שלהם בי, אני כיום סומכת עליהם פחות ופחות.

ולכן בלית ברירה נהייתי הרופאה של עצמי. בכל פעם שאני חשה בסימפטומים חדשים, אני מנסה לבצע דיאגנוזה רפואית על פי ויקיפדיה ואתר כמוני. (לפעמים האינטרנט נותן יותר מידע מאיזה רופא אנטי-סוציאלי שמעדיף להסתכל על המחשב מאשר לפציינט בעיניים)

ו

זה מה שעשיתי לאחרונה

כבר כמה זמן שאני מתלוננת על כאבי ראש, וחוסר שינה, ועוד כמה סימפטומים שלא ידעתי לחבר אותם לאחד. טיפלתי בכל אחד בנפרד, לכאבי הראש הלכתי לנוירולוג שלאחר בדיקת רפלקסים בלבד, נתן לי כדור (משכך כאבים) שלא דגדג לי אפילו, ולחוסר שינה, פניתי למעבדת שינה שנתנה לי לישון עם מכשיר שקבע שאכן, אני לא ישנה כמו שצריך. באמת תודה רבה לך מכשיר יקר שסיפרת לי משהו שכבר ידעתי. למה אני לא ישנה כמו שצריך? זה לא סיפרו לי. גם אף אחד לא נתן אבחון או טיפול בתלונה.

כאשר נואשתי שוב מכל הרופאים האלה, החלטתי פשוט לשאול מומחים באתר כמוני. למי שלא מכיר, זהו אתר המקבץ את כל מי שסובל מאיזושהי מחלה, שבה הוא יכול לשתף את כל נרשמי האתר במה שעובר עליו, וגם לקבל עצות מרופאים מומחים. אני רשומה שם כבר כמה שנים והפעם החלטתי לנסות לראות במה האתר יכול להועיל. (דרך אגב גם שם יש לי בלוג שבו אני מספרת על חוויתי כחולה כרונית)

אז ישבתי וניסחתי הודעה לא ספציפית לרופאים, אלא לכל מי שקורא ואולי חווה את אותו הדבר ויכול לעזור באיזו עצה טובה.

לאחר יום בערך שההודעה שלי קיבלה כמה תגובות, אחד מאזרח טוב שניסה לתת עצה, נחמדה אך לא מועילה (לפי דעתי לפחות) אחת מרופא שמטפל ברפואה משלימה (כנראה דיקור סיני)

 ואחת שהגיע לקראת הסוף, שהיא כנראה האחת שהועילה לי ביותר. מרופאה בכירה באחת מבתי החולים בארץ, שלאחר קריאת כל הסימפטומים שתיארתי פלוס מחלות הרקע שלי, אבחנה שכנראה מדובר בפיברומיאלגיה (דאבת בעברית) שזה כאבים ברקמות השריר, וזה כנראה מה שהוביל למחסור בשינה,לכאבי הראש, לבעיות הריכוז וכו'.

שמחתי סוף כל סוף שמצאתי שמישהו שלקח את תלונתי ברצינות והפעם זה לא לקח 15 שנים עד שמצאו מה מציק לי.

אומנם זאת עלייה וקוץ בה.כי לא רציתי להוסיף לעצמי עוד משהו לסל המחלות למרות שדאבת זה לא מחלה זה רק עוד סימפטום. אבל ממה שקראתי עד עכשיו, יש לדבר הזה טיפול, אז אני פחות מודאגת, אני רק שמחה שלא הייתי צריכה להתרוצץ בין מיליון רופאים כדי לגלות מה יש לי.

אז, היום הלכתי לרופא המשפחה שנתן לי הפנייה לריאומטולוג, כדי לבדוק ולהיות בטוחים ב100% שזה אכן מה שיש לי. ממה שביררתי על הדבר הזה, וקריאת כל הסימפטומים של הדאבת הזאת, לי לפחות זה נראה כמו אבחון מדויק של אותה רופאה, ואם אכן לאחר בדיקות יתברר שהיא צדקה, אהיה חייבת לשלוח לה ברכת תודה, ואולי גם פרחים, או שזה יותר מדי?

בינתיים עד שיהיה לי תור ועד שיהיה אבחון ביד, אמשיך לעסוק ביוגה (שחזרתי אליה לאחרונה לאחר הפסקה ארוכה) זה עוזר קצת לשחרר את השרירים הדאובים. ואנסה אולי גם דיקור סיני או משהו ממה שהרפואה המשלימה מציעה. ואם תרצו עצה מזקנה בת 30 רבת ניסיון, תעשו לעצמכם טובה, ותעשו רק מה שטוב לכם.

המשך שבוע נפלא.

הקטע נכתב לראשונה ב: 2.8.13 בבלוגר (החיים הלא מצונזרים של מאיה דרור) 

למה חופשות צריכות להיגמר?

מישהו מוכן להסביר לי למה דווקא כשזה הכי כיף, חייבים לחזור הביתה? למציאות?

לא שהמציאות שלי היא כל כך רעה אבל עדיין, בחופשות לפחות אני לא צריכה להתמודד עם מה שאני צריכה להתמודד. או לפחות לא לחשוב על התמודדות.

רק לחשוב על ההתמודדות גורם לי לא לרצות להתמודד, כמו שרואים הר של כביסה ולא מצליחים להבין מאיפה מתחילים בכלל.

טוב, זה התחיל קצת בהיסטריה, להירגע, הכל בסדר, לנשום עמוק.

היה לי כיף בחופשה, באמת. ים המלח הוא אחד המקומות היפים בארץ, אם לא בעולם. זה שהמקום לא זכה להיות אחד משבעת פלאי תבל, זה כבר טמטומו של העולם והפסד שלו.

מטרת החופשה הייתה מנוחה, ולכן הפעילות היחידה הייתה הים עצמו ובריכת המלון. (למען האמת, מבחינתי האוכל הייתה האטרקציה העיקרית, אבל לזה נחזור בהמשך) 

לאחר כארבע שעות נסיעה (כמעט כתבתי שנות, אולי כי זה הרגיש כך) שבהם השארתי חלקי DNA שלי בשתי מקומות בארץ,

(אסור לי לאכול לפני נסיעות ארוכות) הגענו למלון מרידיאן דויד ים המלח. זאת כבר הפעם השלישית שלנו שם, לא אגזים אם אומר שזהו המלון הכי טוב בארץ. מכל הבחינות, הצוות נהדר, האוכל מדהים, המקום נקי, השירות מהיר ומחויך. אין מה להגיד פשוט מושלם.

הזמנו שלוש לילות והתמקמנו בקומה התשיעית בחדר עם נוף הפונה לבריכת המלון, הצופה גם להרים, וכמובן האטרקציה העיקרית ים המלח. (ראו תמונה)

לאחר מנוחה קלה ירדנו לחדר האוכל, ושם תמו להם שלושה חודשים של צמחונות! כן אני יודעת, שיגעתי את כולם כמה בשר זה לא בריא, ושלא אגע בזה יותר, וטוב לי ככה וכל הבולשיט הזה... אבל מי שמכיר אוכל של בתי מלון,יודע שנורא קשה לעמוד בפיתוי.

יש שם את כל סוגי הבשרים בכל מיני צורות וטעמים שנורא קשה לעמוד בפניהם. אני מתנצלת בפני כל הצמחוניים למיניהם וגם בפני כל הפרות והתרנגולות, ואולי גם כבש שהיה שם(אכלתי כל כך הרבה סוגים של בשר שגם אם זה היה קיפוד או דוב לא הייתי שמה לב)

כל כך התלהבתי מהמבחר, שלא יכולתי שלא לטעום מהכול.

ולסקרנים מביניכם, שחושבים שעליתי איזה שבע קילו מכל החופשה הזאת, אז לא, עליתי בסך הכל 400 גרם, (גם אותי זה הפתיע!) מה גם שהבטחתי לעצמי שרק בחופשה אוכל בשר, ובבית אחזור לשגרה(כן בטח). אך ככל שהימים עברו והתחלתי לדמיין שאחרי כל המאכלים הטעימים האלה אצטרך לחזור להמבורגר צמחי ונקניקיית טופו, ויתרתי גם על הרעיון הזה, ועשיתי הסכם עם עצמי שלפחות פעמיים בשבוע לא אגע בבשר, ככה בשביל המצפון. אבל תודו שיפה מצידי שהחזקתי מעמד שלושה חודשים. 

טוב, אחרי כל האוכל הזה, צריך לעשות קצת כושר, עליתי על בגד ים, ונסענו לים המלח. בהתחלה היה נהדר, המים היו קרירים ונעימים, ותודה לאל לא שרף לי כלום. מסביב היו כמה ילדים שבכו ששורף להם, זכרתי גם משנים קודמות שתמיד ילדים הכי סובלים מהים הזה, זה בטח כי ילדים תמיד נופלים ויש להם שריטות ושפשופים בברכיים. מסכנים קטנים.

לאחר כמה דקות שצפתי לי להנאתי בטן גב, פתאום קלטתי שקצת התרחקתי מהחוף ושאני כבר לא מרגישה את הקרקע, ונכנסתי לפניקה .קראתי לאחותי שהייתה לידי ובכמעט בכי לא הפסקתי לבקש ממנה שתבוא להציל אותי. כן, עכשיו אני צוחקת על זה(וגם לכם מותר) אבל באותם רגעים זה היה מפחיד בטירוף, הייתי בטוחה שאני עומדת ליפול ושיכנסו לי למים לפה, ולעיניים... אוי.. אל תשאלו...

יש לי פחד מטביעה ועד כמה שזה נשמע מטומטם, (כי בים המלח אי אפשר לטבוע,) אבל אף פעם לא היה לי ביטחון במים, אין לי מושג ממה זה נובע, כי אני נורא אוהבת מים, ואין לי זיכרון של כמעט טביעה בילדות או משהו, זה לא הידרופוביה, זה פשוט פחד מחוסר שליטה במים. על התיאוריה הזאת עליתי למחרת בבריכה של המלון.

שם כבר ממש נהניתי ואפילו עזרתי לעצמי להתגבר על הפחד. מכיוון שאינני יודעת לשחות אני תמיד נצמדת לשפת הבריכה, ורק נהנית מהמים הקרירים,  עושה כמה תרגילים לחיזוק הרגליים וכו',. אבל את שפת הבריכה אני לא עוזבת, אין מצב.

או לפחות זה היה המצב עד אותו יום. אחותי אתגרה אותי לפחות להכניס ראש לתוך המים, כמובן שמייד התנגדתי, ואמרתי לה שעדיף שתלך לשחות וליהנות, לי טוב ליד שפת הבריכה, מבחינתי אנחנו נשואים.

לשמחתי היא הקשיבה לי והמשיכה לשחות, לאחר דקה של מחשבה וקצת שקט עם עצמי החלטתי שאני חייבת לפחות לנסות, אז בהתחלה הכנסתי סנטר, זה לא היה מבהיל, ואז סתמתי את האף הכנסתי את כל הראש לתוך הבריכה לממש שנייה וכשיצאתי,משהו בי השתחרר .הרגשתי ממש כאילו איזה פקק במוח השתחרר לי. הפחד פשוט, עף ממני כמו פקק של שמפניה במשחק אליפות.(יוצא לי לראות כדורגל לפעמים) לא עשיתי כלום, בסך הכל הכנסתי את הראש לתוך המים, אבל בשבילי זה היה דבר ענק. לא יודעת, אולי כל הסיפור נשמע מטומטם וילדותי, אבל לי זה עשה סוויץ' בראש וזה שחרר ממני הרבה.

אחר כך כבר עשיתי זאת כבר כמה פעמים ואפילו עשיתי תחרויות של מי נשארת מתחת למים הכי הרבה זמן עם אחותי. למדתי לשחרר בערך, עדיין הייתה לי יד אחת על שפת הבריכה והיד השנייה סותמת את האף. לשחות אני עדיין לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שאם היינו נשארות במלון עוד שבוע, הייתי לומדת. אני לומדת לאט אבל בסוף זה משתלם.

אז זהו שם כבר קיבלתי החלטה שאני חייבת לקחת שיעורי שחייה ופשוט להפסיק להיות כזאת חולת שליטה. כי מה שהכי הבנתי מכל החוויה הזאת, זה שלא רק במים יש לי את הפחד מחוסר שליטה, אלא כנראה גם בחיים עצמם, וגם בחיים עצמם לפעמים צריך לעשות סוויץ' ולהעיף את הפקק מהמוח.

את אותו פקק שסותם דרך חדשה בחיים. אז התחלתי להתעניין בקנטרי קלאב, וגיליתי לשמחתי שאפשר לעשות שם שחיות ליליות ב15 שקלים בלבד. מקווה שאאזור אומץ ואתחיל ללמד את עצמי לשחרר את הפחד ופשוט לשחות עם הזרם 

עד אז, רק בריאות

מאיה <3 

כרגיל כמו כל יום וכמו כל אחד (אני מניחה) שיש לו בלוג בודק מדי יום כמה נכנסו לקרוא והאם מישהו הגיב.

 למה שקרה היום ממש לא ציפיתי.

נכנסתי לפוסט האחרון, ולא ציפיתי לתגובות, אבל פתאום אני רואה שיש לי 11!! תגובות, שמבחינתי זה כמו 100 :)

אז ישר נכנסתי לראות כמה אנשים קראו את הפוסט וגיליתי מספר מדהים שלא יכולתי לחלום עליו אפילו. רק היום, ביום אחד נכנסו 162 קוראים!!

אתם לא מבינים כמה ריגשתם אותי. נשבעת לכם מחיתי דמעה.

והתגובות כל כך מקסימות וחמות, אפילו אלה שלא הסכימו עם מה שכתבתי כתבו כל כך יפה ומפורט שלא יכולתי לא לחייך.

 תודה לכל מי שקרא ולכל מי שהגיב, נתתם לי כל כך הרבה, קשה לי להסביר את זה במילים,

אבל שימחתם אותי מאוד :) 

אז עכשיו שהשגתי את תשומת הלב שלכם, תנו לי לספר לכם את הסיפור מאחורי הזכייה, אחרי שתקראו את הסיפור תראו בעצמכם שהסבלנות משתלמת!!

הכל התחיל כשיום אחד ישבתי לי בחדר בעוד יום של עייפות, חוסר אנרגיה, וחולשה כללית. הגב כאב, רגל שמאל גם מסרה ד"ש והראש בכלל חגג, קרנבל ברזיל הלך לי שם. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להמשך כך, אני חייבת למצוא פתרון. פתרונות בצורה של כדורים, כבר לא עזרו לי, שנים שהסתמכתי על משככי כאבים, גם כשהם כבר לא עזרו והייתי מודעת לזה שהם כבר לא מועילים, המשכתי לקחת. רק כי לא ידעתי כי הפתרון נמצא ממש מעבר לפינה, וליתר דיוק בתוך המחשב שלי.

התחלתי לחשוב מה אני עושה לא נכון שגורם לי להרגיש כל כך רע? אני נחה המון, מנסה לאכול בריא, מנסה לישון כמו שצריך, למרות שזה לא תמיד מצליח, ובכלל הייתי בטוחה שאני עושה הכל כמו שחשבתי שצריך לעשות. ובכל זאת, משהו היה חסר.

ניסיתי לחשוב, מה הכי חסר לי כרגע, מה הדבר שאני משוועת אליו, ולא מצליחה להשיג? ואז, כאילו משום מקום התשובה הגיעה.

רוגע ואיזון נפשי. זה מה שהיה חסר לי. ומרגע שהבנתי שזה מה שחסר עשיתי הכל כדי להשיג את זה.

אתם בטח שואלים מה הקשר בין רוגע נפשי וכאבים פיזיים- ובכן,בטח תשמחו לדעת שהכל קשור להכל. גוף ונפש קשורים זה בזה ומסתמכים זה על זה כמו שרגל מסתמכת על נעל טובה ליציבה והליכה טובה.

ממש ככה, הרי אם רגל יחפה תדרך על דבר מסוכן, אין סיכוי שהיא לא תיפצע, אבל אם יש מישהו ששומר עליה ומגן עליה, היא תישמר בריאה ושלמה. כך גם הגוף שלנו, כששומרים על יציבות הנפש,גם הגוף אוטומטית מצטרף. וכששומרים על חוזק הגוף ואיזונו, גם הנפש מצטרפת ונכנסת לכושר טוב.

אז איפה מתחילים בכלל לחפש רוגע, ועוד במדינה כמו שלנו? בדבר הכי קרוב שיכולתי למצוא, ללא תשלום, כי בוא נאמר את האמת, כסף אין לי. אז ככה שכל מי שחשב שנהייתי מיליונרית לאחרונה, צר לי לאכזב כסף לא תראו ממני :)

נכנסתי לYoutube וחיפשתי מוזיקה למדיטציות, ותודה לאל המבחר שם ענק. התחלתי לאט לאט להיכנס לעולם הזה שבו התחלתי לחפש את הרוגע הפנימי. כמובן שידעתי מה לחפש, כי פעם היה לי את זה, אבל איכשהו הצלחתי לאבד אותו. איך זה קרה? החיים קרו, החיים הכניסו כמה לחצים, שעם הזמן הצליחו לכרסם ולחדור את גופי, וכיום אני עובדת בלהוציא אותם ממני לאלתר.

אני ממש מדמיינת טרולים קטנים ומכוערים, עם צמר שעוטף את גופם המגעיל בצבע חום, מקורזל, ואף ענק ועקום, קצת כמו הטרולים האלה שהיו בסדרה טוב טוב הגמד :)

בכל פעם שאני עושה מדיטציה אני מרגישה איך כל פעם אחד או שניים כאלה יוצאים לי מהגוף, ובכל פעם שאחד כזה יוצא, יש לי יותר אוויר בריאות. ואכן מבחינת איזון נפשי מצאתי את הפתרון.

אז הנפש הייתה מטופלת, אבל מה עם הגוף? עם כל הכבוד למדיטציה, ולזה שיש לי יותר אוויר בריאות, יש לי עוד כמה איברים שהיו זקוקים לתשומת לב וטיפול. וכך התחלתי להתעניין גם בפילאטיס, ויוגה, וכל הדברים האלה שפעם חשבתי שהם שייכים רק ל"רוחניקים" המוזרים האלה שמסתובבים עם שרוואלים וביצי חופש. (אני די בטוחה שרציתי לכתוב אוכלים ביצי חופש, אבל כרגיל הראש לי לוקח אותי למקומות אחרים) אבל לא, אפשר להנות מכל העולמות, חשבתי לעצמי, לא בכל דבר צריך להיות קיצוניים, אם גילית משהו שעושה לך טוב, לא אומר שאתה צריך להקריב את כל כולך כדי להנות ממנו. אם התחלת לעסוק ביוגה, פילאטיס, פלדנקרייז, וכדומה, זה לא אומר שתחויב להיות גם צמחוני, או טבעוני, וללבוש שרוואלים, ולהסתובב עם ביצי חופש... (עוד פעם??) בהחלט אפשר ורצוי לקחת את הטוב מכל העולמות, ואת מה שלא מתאים, להשאיר לאחרים.

אל הפילאטיס התוודעתי כבר לפני כמה שנים, כשקניתי את הDVD של דליה מנטבר, הגורו של הפילאטיס בישראל, ואין מה להגיד, זאת אחת ההשקעות הטובות שלי. ממש נכס.

אבל ההתאהבות האחרונה שלי, היא דווקא היוגה. רכשתי לפני כמה שבועות דיסק שמע של יוגה המתאים את עצמו במיוחד לאנשים עם פציעות גופניות, וכמובן לאנשים כמוני עם מחלות אוטו-אימיוניות. (במקרה שלי זה דלקת פרקים במקרה ואתם לא מעודכנים)

זה כל כך כיף, ומשחרר ואני מרגישה ממש כאילו הקליטו את השיעור הזה בשבילי. כן, זה שיעור מוקלט של מישהי בשם אורנית בלום, הדיסק עלה לי בסך הכל שישים שקלים חדשים, אך תאמינו לי הוא שווה מיליונים

ואת המיליונים האלה אני רוצה לחלוק אתכם! אני רוצה שתתחילו לחשוב ברצינות על לטפל בעצמכם, בדרך הכי טובה שאתם יכולים.

והיום כבר אין תירוץ של "אבל אין לי כסף" או "אין לי כוח לצאת מהבית" ,"לא בא לי להיות בחברת עוד אנשים"... לכל התירוצים האלה, יש פתרון פשוט וקל. תשקיעו כמה עשרות שקלים באחד מהדיסקים האלה, ותוכלו לתרגל בבית בשקט ללא כל מפריע.

לסגור את הדלת בחדר, או אם יש לכם יותר פרטיות, אז בסלון, ולהתחיל להשקיע בעצמכם את מה שמגיע לכם. יוגה ומדיטציה וכל העולם הרוחני הזה, בסך הכל עוזר לכם למצוא את השקט הפנימי שלכם, ותאמינו לי, יש לכם כזה עולם, כל מה שצריך לעשות זה רק "עבודת מחקר" קטנה. תהיו הבלשים של גופכם, וחפשו את השקט שלכם.

אני יכולה להמליץ לכם גם על אתרים שבהם אפשר להוריד מוזיקת מדיטציות בחינם, אפשר גם לתרגל יוגה ביוטיוב בחינם, אבל זה אני דווקא לא ממליצה, כי לפעמים האינטרנט נתקע ועושה בעיות, אז עדיף לא להסתמך עליו יותר מדי, ושווה להשקיע קצת כסף בשביל משהו שיעשה לכם את החיים, קצת יותר קלים.

מקווה שהשכלתם ולמדתם, והכי חשוב חייכתם.

ולגבי הלוטו, אני כבר זכיתי-עכשיו תורכם :)

כאבי התבגרות פתאומיים

לא יודעת מה קרה לי בשבועיים האחרונים, אבל פתאום נכנס בי מן מצב רוח כזה לא ברור, לא הייתי עצובה, אבל גם לא חייכתי הרבה, בקושי דיברתי, ובכלל כל ההתנהגות שלי נהייתה נורא מוזרה, לא הבנתי מה עובר עליי, ואם אני לא הבנתי אז אני אפילו לא יכולה להתחיל לחשוב מה אחרים מבחוץ חשבו.

כששאלו מה קורה ואם הכל בסדר, עניתי שאני פשוט עייפה, בכיף הייתי אומרת מה באמת עובר עליי, אבל לא היה לי מושג מאיפה להתחיל בכלל.

הכל התחיל כשהיא טרקה לי את הדלת בפנים

אז כמו שאמרתי הכל התחיל לפני כשבועיים כשביקרתי את חברתי ל' וכרגיל היא הייתה במצב רוח עצבני. לרוב היא אחלה בנאדם, אנחנו עושות המון צחוקים יש לנו את הבדיחות הפרטיות שלנו, ורוב הזמן אנחנו מסתדרות מעולה, חוץ מבמקרים שבהם היא נכנסת להתקפי זעם, והיא נהיית אגרסיבית וגסת רוח. מעולם לא התעמתי איתה על זה, כי למרות שקשה לי להודות יש בה משהו שמפחיד אותי. כשהיא נכנסת למצבי הרוח האלה, אני פשוט נסוגה, או מיד מסכימה איתה מקשיבה לה נותנת לה להוציא את האגרסיות שלה, וממשיכה הלאה. אבל במקרה האחרון, משהו בי השתנה. לא אספר לכם את פרטי המקרה בכדי לשמור על הפרטיות, אבל כרגיל מישהו עצבן אותה, והיא נכנסה ללופ של התקף זעם, צעקה, ויצאה לחלוטין מפרופורציות, היא ניסתה כרגיל להסביר לי למה היא עצבנית ואמרתי לה שאני מבינה אותה והכעס שלה מוצדק, אבל עדיין היא חייבת להירגע כי היא יוצאת מפרופורציות. וכרגיל כדי לסכם את האירוע היא צעקה"את לא מבינה אותי"-וטרקה לי את דלת המטבח בפנים.

בדרך כלל הייתי יוצאת קצת רועדת מאירוע שכזה למרות שאני רגילה לזה. אבל באותו הרגע שהיא טרקה לי את הדלת בפנים, הרגשתי הרגשה נפלאה של שחרור.

חייכתי מבפנים, ופתאום בפעם הראשונה הבנתי, שהיא כבר לא שולטת בי יותר. שמצבי הרוח האלה הם שלה ורק שלה, ולי אין שום כוונה או רצון להצטרף למערבולת הרגשות שלה.

המשכתי את יומי כרגיל מבלי להביט לאחור. ומאותו יום למדתי כמה דברים על עצמי, אבל הדבר העיקרי ששמתי לב אליו, הוא שפתאום התבגרתי. טריקת הדלת בפנים פתחה לי דלת לעולם של הבנות עמוקות על עצמי ותחושת גאווה עצמית שלא הייתה לי הרבה זמן ואולי אף מעולם.

בשבועיים האלה, כשהייתי בתוך השקט שלי, הרגשתי שמשהו בי משתנה, מבין יותר, חושב יותר,אומנם זה כאב אבל זה כנראה כאבי גדילה, הרי אומרים שלהתבגר זה כואב.

שלושה דברים שלמדתי על החיים

שום דבר לא נשאר קבוע-החיים תמיד משתנים- לא משנה כמה הרגע או התקופה נראים קשים, ולא נגמרים, תסמכו עליי, תמיד אחרי החושך הגדול, מגיע האור. החיים תמיד משתנים, הדבר היחיד שנשאר קבוע זה האופי של האדם. אם משהו מסרב להשתנות, זה לא המשהו, זה כנראה מישהו, ודרך החשיבה שלו.

רגש זה בחירה-ברגשות ניתן לשלוט-כבר הרבה זמן שידעתי את זה קראתי את זה באיזה ספר, והסכמתי עם זה לחלוטין, אבל רק כאשר הרגשתי זאת על בשרי, ברגע שקיבלתי החלטה לא לתת לעוצמת הרגשות שלה לגעת בעולם הרגשות שלי, אז זה ממש נכנס לי לתודעה.

ב"רגש זאת בחירה" מתכוונים גם שבזה שאתה שולט ברגשותיך, ובוחר מה להרגיש בסיטואציה מסוימת, אתה בעצם משנה את הסיטואציה. אם למשל מישהו מחליט לעצבן אותך, או להעליב, אתה מחליט אם להיעלב ולקחת את זה קשה ולעשות מזה סיפור, או שאתה פשוט מחליט שזה עובר לך מעל הראש ולא נותן לזה בכלל יחס. ובכך אתה בעצם מחליט שהסיטואציה היא לא ניסיון העלבה, אלא תחושת גאווה עצמית וחיזוק נפשי.

לנשום-זה רק נשמע פשוט, אבל למדתי שלפעמים כשנורא מתחשק להגיב על משהו שמישהו אמר, אני פשוט לוקחת שלוש נשימות עמוקות, כמו שלמדתי במדיטציה, ורק אז מגיבה ממקום של שלווה ולא ממקום של כעס או חוסר הבנה, כשלוקחים זמן לנשום אז לוקחים גם כמה שניות לחשוב, לפעמים כמה שניות זה כל מה שצריך כדי למנוע טעות גדולה.

אז רק כדי לעדכן, אני עדיין בקשר עם ל' לא כי אני מזוכיסטית, ולא כי היא השתנתה, זה פשוט מן סוג מערכת יחסים מסובכת, היא החברה הכי טובה שלי אני אוהבת אותה מאוד, אבל החלטתי להשלים עם זה שהיא לא מושלמת ועדיין יש בי את התקווה שמתישהו היא תבין שהיא חייבת לטפל בעצמה. בינתיים אניח לה להיות מי שהיא ורק אשמור על עצמי ולא אכנס למערבולת של מישהו אחר.

תגובות ייתקבלו בברכה :)