מאיה מתעצבנת

מדהים איך זיכרון של תמונה אחת יכולה לפתח לי נושא לכתיבה.

לא יודעת איך נזכרתי בה, ובאיזה הקשר, סדר במחשבות אף פעם לא היה לי, רק כשאני יושבת וכותבת, אז הכל פתאום מתבהר ומסתדר, אבל ככה, מחשבות של יומיום, אקראיות, אף פעם לא הצלחתי להבין מאיפה הן באות, למה הן באות, והכי חשוב, מתי הן ילכו כבר לישון?!? הן באות ללא סדר, נכנסות אחת בשנייה כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק, (פלא שכואב לי הצוואר כל הזמן?)

הפעם תוך כדי ישיבה על כיסא הפלסטיק בגינה, ללא כל כוונה לכתוב היום, התמונה הזאת עלתה לי לראש, עם הכותרת "אני לגופי, וגופי (לא) לי." ובעצם התמונה הזאת הזכירה לי את הפעם הראשונה שמישהו העיר הערה על הגוף שלי.

ומיד אחריה, את כל הפעמים שמישהו העיר הערה על גופי במשך שלושים שנות קיומי. (מסתבר שלפעמים אם אני רוצה אני יכולה לעשות סדר במחשבה קצת לפני שהמחשב נדלק)

ואני חייבת לציין כבר עכשיו שלא תהיה אי הבנה, אני לא אוהבת את זה. זה אף פעם לא מרגיש לי נוח. מה לעשות? אין לי מושג למה חשבתי על זה פתאום, למה נזכרתי בזה, ולמה לעזאזל זה לא ייצא לי מהראש עד שאני אשב לכתוב את זה?

במקרה הראשון והממש לא בודד הזה, זה היה אח שלי, שסידר אותי לקראת התצלום היומי או השבועי שלי,

(בזמנו היינו מצטלמים המון, יש לנו מלא אלבומים מהשנים האלו.) כל פעם בפוזה אחרת, עם בגד אחר,חדש, כל סיטואציה שהייתה נראית הגיונית איכשהו, הייתה מתועדת במצלמה.

בתמונה ההיא הייתי בת אחת עשרה, אחי עמד מולי עם המצלמה מכין אותי לפוזה' ופתאום אומר,ללא הכנה מוקדמת, וללא הבנה כנראה מה זה יכול לעשות לצד השומע.  "פשש, איזה גוף יש לה" (כנראה לאימא שלי)

אני מאמינה שילדה בת אחת עשרה לא לגמרי מבינה את המשמעות של זה, אבל משהו בגוף שלי אותת לי שזה לא היה נעים לשמוע,לא אהבתי את זה, לא לגמרי הבנתי למה, אבל זה עשה לי פרפרים בבטן, ולא מהסוג הטוב.

ופתאום כשאני מסתכלת על התמונה, אני רואה איך הפוזה שלי השתנתה, אם לפני זה הייתי מצטלמת עם ידיים על המותניים,בביטחון ובכיף (אהבתי להצטלם) פתאום סגרתי את ידיי מול גופי, חייכתי חיוך מאולץ, סונוורתי מהפלאש של המצלמה, והמשכתי בשגרה. אבל המשפט הזה, שאחי פלט, בכוונה או לא, סירב לצאת מהזיכרון, זה נצרב בגוף, והמשיך איתי הלאה למשך חיי. (התמונה להמחשה בלבד)

ומה בעצם הביג דיל אתם שואלים? גם אני לא ממש יודעת, אני רק יודעת שכשמעירים הערה על הגוף שלי, גם כשהיא באה בצורת מחמאה, זה נורא צורם לי ולא נעים.

אני ממש לא הולכת להיכנס עכשיו לפסיכולוגיה של הדבר(כי לא נצא מזה לעולם וחבל, אני בטוחה שיש לכם עוד דברים לעשות היום)

 במהלך חיי כששמעתי הערות כמו "איך את רזה כזאת?, איזה כיף לך" או שאמרו לאחותי(שכנה שדרך אגב הייתה יותר רזה ממני באותה תקופה) תגידי, מאיפה לאחותך יש כזה גוף"?

אין לכם מושג כמה הערות שמעתי על הגוף שלי,(בטח יש עוד כמה שהדחקתי) על הרזון שלו,על הצורה שלו,  גם כשהייתי חולה נורא ובתת משקל נוראי,(בגלל מחלת הקרוהן)  ואוטומטית אנשים חשבו שאני אנורקסית שמרעיבה את עצמה(כי אין סיבות אחרות להיות בתת משקל אלא אם את מרעיבה את עצמך)

 והיו אומרים לאחותי, "מה יש לאחותך, תגידי לה שתאכל" כאילו הרזון שלי הוא עניינו של הכלל, ממש עניין ציבורי, שיש לדון בו יומם וליל בכנסת ישראל.

אנשים כאלה בזמנו, הייתי רוצה לתפוס מצווארון החולצה לנער אותם ולצרוח עליהם, "יש לכם גוף משלכם, תתעסקו בו ורק בו ואת שלי תעזבו בשקט" גופי הוא שלי ורק שלי, ממש לא עניינכם מה המשקל שלו, או הצורה שלו, איך נהייתי ככה ואיך נהייתי אחרת, פשוט תפסיקו להתעסק במראה שלי!

אבל למי יש כוח להרים אנשים, בקושי שקיות מהמכולת הייתי יכולה לסחוב בזמנו, וגם אז רעדו לי הידיים מיד כשהנחתי אותם.

לפעמים אני חושבת, איזה אנשים מטומטמים, ושטחיים, יש בעולם הזה. הם מסתכלים על הגוף שלי מבחוץ, על האריזה, ואין להם מושג מה קורה בפנים, אין להם מושג כמה חולי יש בגוף הזה, כמה קושי הוא סוחב איתו, אתם רוצים אותו כל כך? אין בעיה קחו אותו בשמחה, אבל לא תקבלו רק את החיצוניות עם כל המחמאות, תקבלו גם את כל הכאבים שבאים איתו,

רוצים?

בא לכם מעיים פצועות, מדממות?

עצמות חורקות?

כאבי ראש שלא עוברים?

בא לכם לקחת תרופות, שאולי יגרמו לכם לאבד את הכבד?

אה, לא?

פתאום לא בא לכם להיות רזים כמוני? לא נשמע כיף?

בדיוק.

אז לפני שאתם מקנאים במישהו אחר, תבדקו טוב טוב, אם אתם באמת רוצים את מה שיש לו, כי לא תקבלו את מה שנראה לכם ,זוהר" תקבלו גם את כל הקושי שבא עם זה, כי אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב

אלה חוקי החיים.

אנשים לא מבינים כמה גוף זה דבר בוגדני.

אני למדתי זאת על בשרי, ואולי זאת הסיבה העיקרית ש"המחמאות" האלה לפעמים מוציאות אותי מדעתי.

הם לא מבינים שגוף זה בסך הכל עטיפה, כלי עזר, צריך רגליים בשביל ללכת,

וידיים כדי לסחוב דברים

, ואף כדי להריח

ועיניים כדי לראות,

אבל זהו, זה כל היעוד שלהם,

זה שאנשים חושבים שאם הם ישיגו רגליים בצורה מסוימת במשקל מסוים זה מה שיעשה אותם מאושרים, זה כל כך שטחי ומטומטם, גוף "יפה" זה חולשה של בני אדם, ויש אנשים שיודעים לעשות אחלה כסף מהחולשה הזאת שלכם, במקום לדאוג לבריאות שלכם, הגופנית והנפשית, הם מתישים את נפשכם כדי להשיג משהו בכלל לא חשוב, אם אנשים היו רודפים אחרי הבריאות,והמידות הטובות, כמו שהם רודפים אחרי מראה חיצוני, או כסף, לדעתי לא היו מחלות בעולם או אנשים רעים. 

ומה אני מנסה להגיד לכם בכל הפוסט העצבני הזה?

, אל תקנאו באף אחד- כי אתם לא יודעים עם מה הבנאדם הזה, עם הוילה הזאת, או המכונית הזאת, או השרירים האלה, מתמודד. לכל אחד אבל ממש לכל אחד יש את השק שלו בחיים, אין אדם בלי בעיות.

אל תשכחו, לכל רצון-יש גם מחיר. ואם אתם לא מוכנים לשלם, תגידו תודה על מה שיש ותחייכו. פשוט תחייכו.

 והכי חשוב, אל תעצבנו אותי!

כשפתחתי את הבלוג הזה לפני כארבעה חודשים, וקראתי לו מאיה מתעצבנת-לא דמיינתי לעצמי שתתנו לי סיבה כזאת להתעצבן.

אומנם אני כותבת כאן רק כמה חודשים, ובתגובות להודעה שעומדים לסגור את המקום הזה.היחיד שנותן לאנשים לבטא את עצמם ללא צנזורה וללא זיוף, ראיתי שיש כאן אנשים שכותבים כאן כבר 8-10 שנים-אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין מה זה עושה להם

זה מטורף. אני ממש לא מבינה את ערוץ 10 או כל מי שאחראי למחדל הזה. כן מחדל!-הרי זה לא שחסר כסף, אני בטוחה שתוכנית ריאליטי מטומטמת שלא נותנת שום דבר חוץ מתחושת התנשאות על האחר, עולה יותר מאשר לתחזק את האתר הזה. 

איך שופכים כסף על תוכניות ריאליטי מטומטמות שלא נותנות שום דבר חוץ מבידור זול,  ודווקא מקום עם כל כך הרבה תוכן ועומק וחשיבה אחרת, סוגרים.

סדר העדיפויות של מישהו ממש דפוק.

 אני מאוד מקווה שזה שטות חולפת, או אולי אפילו מתיחה של לפני אחד באפריל.

כבר הרבה שנים שאני כותבת בבלוגים אחרים, ורק כאשר הגעתי לכאן נתנו לי את הביטחון בכתיבה שלי כאשר אחד הפוסטים שלי הגיע להמלצת העורכים.

המקום הזה נותן המון, מכל הבחינות. חבל שמישהו שם למעלה(הבכירים)  לא מבין את זה. 

הלוואי ויכולתי לעשות משהו. אבל חוץ מלהביע מחאה, לפרסם בפייסבוק, ולחתום על העצומה, מה עוד אפשר? 

מחזיקה אצבעות שזה רק חלום רע, ותו לא.

זה נכון שיש מקומות אחרים להביע את עצמך, אבל כמו שאמרו חכמינו-אין כמו בבית. כן, לפעמים המקום הזה מרגיש כמו בית לאנשים שלא מקבלים את תשומת הלב הדרושה לתחזוק הרציף היומיומי,  אז הם באים לכאן ושופכים את הלב, והמגיבים נותנים להם נחמה קטנה, או גדולה, תלוי באיכות התגובה, איך אפשר בכלל לחשוב על לקחת להם את זה?

מישהו שם למעלה, צריך לעשות חושבים. להסתכל מעבר לכסף. כי אם יש לכם כסף לבזבז על תוכניות חסרות ערך, אז יש לכם גם לתחזק מקום כל כך חשוב, לכל כך הרבה אנשים.

המון הצלחה במאבקכם-מחזיקה אצבעות <3  

מי אמר שלשקר אין רגליים?

יש לו ועוד איך, רגליים ארוכות שלא נגמרות עטופות בגרביון נוצץ שמסתיר צלוליטיס מכוער, שלמתבונן הפשוט, וחסר העומק הן נראות מינימום כמו הרגליים של טינה טרנר אחרי הניתוח המפורסם ועליי להודות, המוצלח עד כדי קנאה.

יש שקרנים כאלה טובים, שגם החוקר הכי טוב בעולם, שיודע לפענח שקר לפי שפת גוף ועוד כמה פרמטרים, לא מצליח לעלות עליהם. הם משקרים מבלי להניד עפעף, או לגרד בראש, או כל סימן פיזי אחר האמור להתריע לנו שאולי מישהו מנסה לעבוד עלינו.

השקר הוא חלק מחיינו ולצערי יש אנשים שזה חלק גדול מאוד מחייהם.

לאחר שצפיתי בסרטו הגאוני של ריק ג'רבייס, "המצאת השקר" החלו לעלות בי שאלות, שאולי את תשובותיהם לעולם לא אמצא, אבל לדעתי חייבות להישאל.

בסרט הגאוני עליי לציין, מדובר על עולם שבו אין דבר כזה שקר, אנשים אפילו לא מכירים את המילה הזאת. כל מה שהם אומרים היא אמת לאמיתה אומרים הכל ללא צנזורה, וללא רחמים על רגשותם של אחרים.(ללא ידיעה כנראה שהאמת פוגעת כי אין לה תחליף)   אך עם זאת הם גם לא מאושרים,אולי בגלל כי בעיקר  אומרים להם את האמת בפרצוף, בלי רחמים. בלי מסננת.

עד שהדמות של ריקי ג'רבייס, עומד מעל מיטתה של אימו הגוססת שפוחדת למות, כי "אין שם כלום, רק חושך", ושם מתוך רחמים הוא ממציא את השקר הראשון, הוא מתחיל לתאר לה שאחרי המוות יש עולם שלם, קסום, ויש איש בשמיים שיקבל אותה, וייקח אותה לעולם טוב יותר. אימו כמובן מאמינה לכל מילה, כי מבחינתה אין דבר כזה שקר.והיא מתה בשלווה. ומשם הדברים הולכים ומסתבכים.

יש שקרנים כ"כ מוצלחים שהשקרים שלהם לא מתגלים לעולם,ויש כאלה שהם לשמחתנו שקופים. ואני לא מדברת על "שקר לבן" כמו, "אוי איזה תינוק חמוד" או, "מה פתאום, ממש לא השמנת,, את נראית מעולה". או, הפסטה ממש טעימה, "כמה שיותר שום יותר בריא" כשברור לכם שהתכוונתם שהילד קופיף לגמרי, ההיא עלתה לפחות 8 קילו בשבוע האחרון, ואיך לעזאזל אני אמורה לדבר עם אנשים עם כל השום הזה?

רגשות של אנשים זה דבר חשוב, ובמקרים הנ"ל אולי באמת עדיף לחייך ולשתוק.

ומה לגבי שקרים בתוך המערכת זוגית?

בשירו של אייל גולן, תחזרי, או איך שלא קוראים לשיר המאוס הזה, שאני אפילו לא מוכנה לבדוק בגוגל את שמו. יש את המשפט שכל פעם מחדש מקומם אותי, "תחזרי אין את מי לשקר, מה לעשות?

מה לעשות מר גולן?

יש לי רעיון בשבילך, אולי לא לשקר בכלל ?וכך לא תצטרך להתחנן אליה שתחזור וכך היא לא הייתה עוזבת אותך מלכתחילה. והכי הורג אותי המשפט, "מה לעשות" כאילו, מערכת זוגית ללא שקרים מצד הגבר, לא עובדת, חייבים לשחק קצת באישה, לשקר לה, לבחון עד כמה היא מטומטמת, או סליחה, פתיה, בשביל להמשיך ולהישאר עם בבון חסר עמוד שדרה שלא מסוגל להתמודד עם ההשלכות של האמת.

אל תטעו, גם נשים משקרות, אבל אצל הגברים זה נראה כמו ספורט ממש. יש כמה סדרות אמריקאיות, שהרעיון שלהן הוא שהבעל תמיד עובד על אשתו, ועל האישה שתמיד תופסת אותו בשקר, ובסוף כועסת עליו כמו על ילד קטן. אתם בטח יודעים על מה אני מדברת, "כולם אוהבים את ריימונד" מלך השכונה" וכו'

 המוטיב העיקרי שם זה שהגבר משקר ומנסה להערים על אשתו. והסדרות האלה פופולוריות ומצליחות לשרוד כמה עונות טובות. ואני לא מבינה מה יש בזה ברעיון הזה שגבר משקר לאשתו ונתפס שכל כך מצליח לשעשע אנשים?

בעבר הרחוק, זה עבד גם עם נשים, כמו בסדרה "אני אוהב את לוסי" שם תמיד לוסי הסתבכה במשהו והייתה צריכה להסתיר את זה מבעלה, אבל איכשהו כשהיא עשתה את זה בעולם בו הגברים שולטים, זה היה חינני. זה היה נראה כשכאישה "עובדת" על בעלה זה חמוד, וכשהגבר עושה זאת זה נראה לי ילדותי ,ובעיקר מעצבן. אולי זה החלק השוביניסטי שבי מדבר, בכל פמיניסטית יש שוביניסטית אל תטעו. אבל זה כבר עניין אחר.

נניח למערכת הזוגית בצד, אני מאמינה שיש הרבה שחיים בתוך זוגיות מלאת שקרים בידיעה שהיא כזאת, ועדיין נשארים בה כל אחד משיקוליו שלו, אני לא כאן בשביל לשפוט.(|רק לבקר) :) 

השקר   הנורא מכל לדעתי  הוא השקר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל הסובבים אותנו. הרי זה לא סתם שהמציאו את המשפט "חי בסרט" או את המשפט "עף על עצמו" יש אנשים שחיים בכזאת בועה, שכל התדמית שלהם היא שקר אחד גדול, והם שקרנים כ"כ טובים עד שהם הצליחו להערים אפילו על עצמם. דוגמאות של אנשים כאלה אתם יכולים למצוא בעצמכם מתוך ניסיון החיים שלכם, אין לי צורך ללכלך את הדף הזה בתיאורים של אנשים כאלה. 

מתי זה מתחיל הצורך לשקר? אם זיכרוני אינו מטעני, ילדים כבר בגיל ארבע או חמש מתחילים לשקר ביודעין, לא כ"כ בתחכום, לפעמים ממציאים סיפורים שלא היו ולא נבראו, לפעמים סתם כדי לא להיתפס באיזה התנהגות לא ראויה, ולפעמים זה נראה שהם משקרים, סתם, בשביל לבדוק את תמימותנו, או שמא עליי להחריף ולומר, טיפשותנו.

לרוב זה לא הולך להם והם נתפסים בשקר, נענשים על כך, וחוזרים חלילה תוך זמן קצר. אני מניחה שלשקר בגיל הזה, זה חלק חשוב בהתפתחות, אולי זה קשור להתפתחות הדמיון, אולי לכלי הישרדותי שהם יצטרכו בהמשך דרכם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שאנשים, רובנו לפחות לא תמיד מוכנים להתמודד עם האמת.

מה יש בה באמת שכ"כ מפחדים להתמודד מולה? היא באמת נוגסת כ"כ חזק? באמת נהיינו כ"כ חלשים מולה,שנראה לנו שאם אי פעם ניתקל בה ללא הגנות, אז נישבר כמו כוס זכוכית שנשמטה לנו מהידיים?

אני רוצה להיות אופטימית ולהאמין שאנחנו מספיק חזקים להתמודד עם האמת, היא הרבה יותר חזקה מהשקר, והפגיעה ממנה גם אם קרתה, מגלידה מהר מאוד. שלא כמו השקר שלפעמים לוקח לנו שנים להתאושש ממנה. והשקר, יש לו רגליים אין לו רגליים, מה זה משנה? לאמת יש לב! מספיק חזק בשביל להתמודד עם כל מה שהחיים זורקים לנו לידיים.

 בעוד חמישה חודשים אהיה בת 31! אבל חשבתי לחלוק עמכם איך הרגשתי באותו יום שחגגתי 30.(נכתב ב30 באוגוסט 2013)  

האמת, ציפיתי למשהו יותר דרמטי.

חשבתי שאתעורר בבוקר יום ההולדת עם הרגשה שונה, שאהיה יותר בוגרת, שיהיו לי תובנות חדשות על החיים. אבל כלום, התעוררתי כמו שאני מתעוררת כל בוקר. פותחת עיניים, מתמתחת, חוטפת דקירה בגב (אחד מהסימפטומים של הד.פרקים) וקמה מהמיטה לעוד יום.

טוב, האמת שהיו כמה שינויים מהיומיום הרגיל, כשפתחתי את דלת חדרי גיליתי שמודבק עליה בלון ורוד, עם שלט מזל טוב, ועד מאה ועשרים. זה היה ממש נחמד,

ואז נכנסתי לשירותים, וכשהתיישבתי על האסלה הרמתי את הראש וגיליתי עוד שלט על הדלת, ובו כתוב, "עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה , נהיה זקנים"-מסר מעודד להתחיל איתו את היום נכון?

טוב, היום אני במצב רוח ציני, אבל אז זה הצחיק אותי. בדרך למקלחת גיליתי על המראה שבמסדרון עוד שלט שעליו כתוב "היי הופ טרללה, גדלנו בשנה"- ודי קשה לקרוא את זה בלי שהמנגינה תתנגן בראש.- תנסו נראה אתכם :)

אתם חושבים שזה נגמר שם? תחשבו שוב, בדרך למטבח לכוס הקפה הראשונה של הבוקר, ראיתי על דלת הבית עוד שלט מאחי הבכור, באותיות גדולות הוא רשם, "למאיה עד 120 הרבה בריאות באהבה זאב"- האמת הפתק הזה ריגש אותי יותר מהכול, אחי הבכור חמוד ככל שיהיה לא מביע רגשות יותר מדי, הוא גבר של פעם. שומר הכל בפנים, אז מבחינתי זאת הייתה מחווה מרגשת ביותר.

זוכרים את הפתק מהשירותים? "עוד שנה נהיה זקנים"? אז במטבח קיבלתי מסר מפתיע/מרגיע אחר, על דלת אחד הארונות כחול על גבי לבן היה כתוב "מאיה תזכרי, 30 זה ה20 החדש" :)

בטח, חשבתי לעצמי,(בחיוך ציני) אני גם נראית בדיוק כמו שנראיתי בגיל 20, רק עם קצת יותר קמטים, ויותר כאבי גב. אבל זה בדיוק אותו דבר.

למען האמת הפתק הזה הכניס אותי למעין מצב רוח בלתי חגיגי בעליל. הכל בגלל צילומי וידאו שראיתי כמה ימים לפני, של יום הולדת עשרים.

כשהייתי צעירה יותר, אולי תמימה יותר (בעצם בטוח) ובעיקר, עדיין לפני תחילת החיים. כשעדיין היו לי חלומות.

אני זוכרת שכשצפיתי בצילומים האלה חוגגת את יום הולדת עשרים הסתכלתי על "דיאנה הצעירה"-(השם שאיתו נולדתי, והחלפתי)  ולא יכולתי שלא לחשוב על זה שאין לה מושג מה הולך ליפול עליה בעוד שנים ספורות. ראיתי איך היא רוקדת עם האחייניות שלה, ועם אחיותיה, ראיתי איך היא נהנית מהעוגה ראיתי איך היא קיבלה את כל הברכות בשמחה, ובעיקר ראיתי את כל החלומות שהיו לה אז. חלומות שאני מאיה לא מעזה לחלום.

וזה עשה לי עצוב, וזה עשה לי כעס, ולמרות שעם השנים היה נראה לי שהשלמתי עם גורלי ואני מקבלת את זה שלעולם לא אהיה בריאה,

ושאני מטפלת בעצמי בצורה הכי טובה שאני יודעת, (התחלתי השנה לעשות יוגה, ופילאטיס,) ואני לוקחת את התרופות כימו האלה שמדאיגות אותי נורא אבל אני לוקחת כדי שהרופאים לא יעקמו פרצוף בכל פעם שאני מתלוננת על כאבים (ובאמת מאז שהתחלתי לקחת את הכימו אין לי כאבים טפו טפו)

ואני באמת כבר משלימה עם זה שאני חולה כרונית,אבל פתאום כשראיתי את הווידאו הזה, כל המרד שלי במחלה הזאת חזר לי. אל תדאגו אין לי כל כוונה להפסיק לטפל בעצמי, זה רק ההרגשה הזאת של, "בשביל מה אני עושה את זה" שחוזרת לי מדי פעם.-אבל זאת רק מחשבה, אין לי שום כוונה לממש אותה.

בדיוק שכל הרגש הזה צף לי אחותי חזרה עם מתנת יום ההולדת שלי. שאותה החביאה ברכב שלה.

כל הימים שלפני היא אמרה כמה פעמים שהשנה היא משקיעה במתנה וזה לא משהו של מאה שקל, היא תחלק לתשלומים אבל מגיע לי כי זה לא סתם יומולדת.

ואז היא נכנסה הביתה עם טלוויזיה לחדר שלי.

טלוויזית LED של  32 אינץ'. מתנה לא רעה בכלל, ואני חייבת לומר שאני מאוד נהנית ממנה.

אבל בדיוק באותו רגע שהייתי כולי במצב רוח של, "מה קורה עם החיים שלי" ושגם המחשבה של, "כל מה שאני עושה זה לראות טלוויזיה, ולשחק בחווה של פייסבוק" עלתה לי, ופתאום לראות טלוויזיה, משוכללת ומגניבה ככל שתהיה, זאת עדיין טל' ששוב תסגור אותי בתוך החדר, לעוד מי יודע כמה זמן.

טל' זה דבר מעולה בימים שאני לא מרגישה טוב, ואין לי כוח לעשות יותר מדי דברים, זה מעביר לי את הזמן, אבל אני לא יכולה שהיא תעביר לי את כל החיים.(עוד מחשבה שעברה לי בראש באותו יום)

כמובן שלא הראיתי את זה לאחותי, וכמובן ששיחקתי אותה מרוצה ומופתעת מהמתנה, ובאמת הייתי מופתעת, כי לא ציפיתי לזה.

במהלך הימים שהיא ניסתה לרמוז לי מה המתנה ניסיתי לנחש מה היא, והרבה דברים עלו לי לראש, אבל טל' דווקא לא. אני מניחה שכשהיא ראתה אותי בזמן האחרון תוקעת נייר אלומיניום בשלט של הטל' הישנה, (הממש ישנה, של למעלה מ15 שנה) היא הבינה שהגיע הזמן לטל' חדשה.

אבל כמו שהבנתם, היו לי רגשות מעורבים בעניין. וכששתקתי אחותי שאלה אותי, בציפייה להתלהבות נו, מה את אומרת?  אז אמרתי לה שאני שקטה כי אני בהלם, וממש לא ציפיתי לזה והמון תודה. והתכוונתי לכל מילה. אבל גם התכוונתי להיות בשקט, כי זה הרגיש לי נכון.

בערך כשעתיים אחר כך, הגיעה גם אחותי הגדולה, ושתי האחייניות שלי. עשינו חגיגה קטנה, שהתאימה בדיוק למצב הרוח שלי באותו היום, שלדעתי הצלחתי להסתיר לא רע.

החגיגה הייתה סמלית ביותר, עוגה, שירי יומולדת, מתנות,

(מאחותי הגדולה קיבלתי GIFT CARD מH&O) מקווה שבימים הקרובים אלך לקנות משהו לחג

 וזהו, כל הסיפור הזה לקח בערך שעה אולי קצת יותר, וזה כל מה שהייתי צריכה.

במשך כל היום האמרה הזאת "30 זה ה20 החדש" לא יצא לי מהראש. זה עצבן אותי, וניסיתי להתעלם אבל הפתק הזה היה מודבק במטבח בדיוק מעל הכיור, אז בכל פעם שנכנסתי הייתי צריכה לראות את זה ולהתעצבן מחדש.

אבל כמובן ששמרתי את זה בפנים, בכל זאת אחותי השקיעה בכתיבת הפתקים האלה, וחשבה שזה יצחיק אותי, או ינחם אותי, הרי היא יודעת שהגיל הזה קצת מפחיד אותי. ובסך הכל היא ניסתה לנחם, איך היא אמורה לדעת מה הולך בתוך הראש הנירוטי שלי?

ניסיתי להתעלם וברחתי לטלוויזיה החדשה והמשוכללת שלי.

היום ארבעה ימים אחרי, מצב הרוח שלי שונה לחלוטין, ואני כבר לא שם.

ואני יודעת שהכל זמני, אני יודעת שיבוא יום ואחשוב אחרת, שזה רק מחשבות טבעיות של יומולדת.

 בגלל זה אני מרשה לעצמי להיות עם מצב רוח זיפת, כי אני יודעת שזה יעבור.

אם יש משהו שלמדתי בעשר השנים האחרונות זה שכל מצב הוא זמני, לכן אני זורמת עם הרגשות שלי, ומרגישה בנוח איתם.

אתם חושבים שידעתי את זה בגיל 20?

הקטע נכתב לראשונה ב: 2.8.13 בבלוגר (החיים הלא מצונזרים של מאיה דרור) 

למה חופשות צריכות להיגמר?

מישהו מוכן להסביר לי למה דווקא כשזה הכי כיף, חייבים לחזור הביתה? למציאות?

לא שהמציאות שלי היא כל כך רעה אבל עדיין, בחופשות לפחות אני לא צריכה להתמודד עם מה שאני צריכה להתמודד. או לפחות לא לחשוב על התמודדות.

רק לחשוב על ההתמודדות גורם לי לא לרצות להתמודד, כמו שרואים הר של כביסה ולא מצליחים להבין מאיפה מתחילים בכלל.

טוב, זה התחיל קצת בהיסטריה, להירגע, הכל בסדר, לנשום עמוק.

היה לי כיף בחופשה, באמת. ים המלח הוא אחד המקומות היפים בארץ, אם לא בעולם. זה שהמקום לא זכה להיות אחד משבעת פלאי תבל, זה כבר טמטומו של העולם והפסד שלו.

מטרת החופשה הייתה מנוחה, ולכן הפעילות היחידה הייתה הים עצמו ובריכת המלון. (למען האמת, מבחינתי האוכל הייתה האטרקציה העיקרית, אבל לזה נחזור בהמשך) 

לאחר כארבע שעות נסיעה (כמעט כתבתי שנות, אולי כי זה הרגיש כך) שבהם השארתי חלקי DNA שלי בשתי מקומות בארץ,

(אסור לי לאכול לפני נסיעות ארוכות) הגענו למלון מרידיאן דויד ים המלח. זאת כבר הפעם השלישית שלנו שם, לא אגזים אם אומר שזהו המלון הכי טוב בארץ. מכל הבחינות, הצוות נהדר, האוכל מדהים, המקום נקי, השירות מהיר ומחויך. אין מה להגיד פשוט מושלם.

הזמנו שלוש לילות והתמקמנו בקומה התשיעית בחדר עם נוף הפונה לבריכת המלון, הצופה גם להרים, וכמובן האטרקציה העיקרית ים המלח. (ראו תמונה)

לאחר מנוחה קלה ירדנו לחדר האוכל, ושם תמו להם שלושה חודשים של צמחונות! כן אני יודעת, שיגעתי את כולם כמה בשר זה לא בריא, ושלא אגע בזה יותר, וטוב לי ככה וכל הבולשיט הזה... אבל מי שמכיר אוכל של בתי מלון,יודע שנורא קשה לעמוד בפיתוי.

יש שם את כל סוגי הבשרים בכל מיני צורות וטעמים שנורא קשה לעמוד בפניהם. אני מתנצלת בפני כל הצמחוניים למיניהם וגם בפני כל הפרות והתרנגולות, ואולי גם כבש שהיה שם(אכלתי כל כך הרבה סוגים של בשר שגם אם זה היה קיפוד או דוב לא הייתי שמה לב)

כל כך התלהבתי מהמבחר, שלא יכולתי שלא לטעום מהכול.

ולסקרנים מביניכם, שחושבים שעליתי איזה שבע קילו מכל החופשה הזאת, אז לא, עליתי בסך הכל 400 גרם, (גם אותי זה הפתיע!) מה גם שהבטחתי לעצמי שרק בחופשה אוכל בשר, ובבית אחזור לשגרה(כן בטח). אך ככל שהימים עברו והתחלתי לדמיין שאחרי כל המאכלים הטעימים האלה אצטרך לחזור להמבורגר צמחי ונקניקיית טופו, ויתרתי גם על הרעיון הזה, ועשיתי הסכם עם עצמי שלפחות פעמיים בשבוע לא אגע בבשר, ככה בשביל המצפון. אבל תודו שיפה מצידי שהחזקתי מעמד שלושה חודשים. 

טוב, אחרי כל האוכל הזה, צריך לעשות קצת כושר, עליתי על בגד ים, ונסענו לים המלח. בהתחלה היה נהדר, המים היו קרירים ונעימים, ותודה לאל לא שרף לי כלום. מסביב היו כמה ילדים שבכו ששורף להם, זכרתי גם משנים קודמות שתמיד ילדים הכי סובלים מהים הזה, זה בטח כי ילדים תמיד נופלים ויש להם שריטות ושפשופים בברכיים. מסכנים קטנים.

לאחר כמה דקות שצפתי לי להנאתי בטן גב, פתאום קלטתי שקצת התרחקתי מהחוף ושאני כבר לא מרגישה את הקרקע, ונכנסתי לפניקה .קראתי לאחותי שהייתה לידי ובכמעט בכי לא הפסקתי לבקש ממנה שתבוא להציל אותי. כן, עכשיו אני צוחקת על זה(וגם לכם מותר) אבל באותם רגעים זה היה מפחיד בטירוף, הייתי בטוחה שאני עומדת ליפול ושיכנסו לי למים לפה, ולעיניים... אוי.. אל תשאלו...

יש לי פחד מטביעה ועד כמה שזה נשמע מטומטם, (כי בים המלח אי אפשר לטבוע,) אבל אף פעם לא היה לי ביטחון במים, אין לי מושג ממה זה נובע, כי אני נורא אוהבת מים, ואין לי זיכרון של כמעט טביעה בילדות או משהו, זה לא הידרופוביה, זה פשוט פחד מחוסר שליטה במים. על התיאוריה הזאת עליתי למחרת בבריכה של המלון.

שם כבר ממש נהניתי ואפילו עזרתי לעצמי להתגבר על הפחד. מכיוון שאינני יודעת לשחות אני תמיד נצמדת לשפת הבריכה, ורק נהנית מהמים הקרירים,  עושה כמה תרגילים לחיזוק הרגליים וכו',. אבל את שפת הבריכה אני לא עוזבת, אין מצב.

או לפחות זה היה המצב עד אותו יום. אחותי אתגרה אותי לפחות להכניס ראש לתוך המים, כמובן שמייד התנגדתי, ואמרתי לה שעדיף שתלך לשחות וליהנות, לי טוב ליד שפת הבריכה, מבחינתי אנחנו נשואים.

לשמחתי היא הקשיבה לי והמשיכה לשחות, לאחר דקה של מחשבה וקצת שקט עם עצמי החלטתי שאני חייבת לפחות לנסות, אז בהתחלה הכנסתי סנטר, זה לא היה מבהיל, ואז סתמתי את האף הכנסתי את כל הראש לתוך הבריכה לממש שנייה וכשיצאתי,משהו בי השתחרר .הרגשתי ממש כאילו איזה פקק במוח השתחרר לי. הפחד פשוט, עף ממני כמו פקק של שמפניה במשחק אליפות.(יוצא לי לראות כדורגל לפעמים) לא עשיתי כלום, בסך הכל הכנסתי את הראש לתוך המים, אבל בשבילי זה היה דבר ענק. לא יודעת, אולי כל הסיפור נשמע מטומטם וילדותי, אבל לי זה עשה סוויץ' בראש וזה שחרר ממני הרבה.

אחר כך כבר עשיתי זאת כבר כמה פעמים ואפילו עשיתי תחרויות של מי נשארת מתחת למים הכי הרבה זמן עם אחותי. למדתי לשחרר בערך, עדיין הייתה לי יד אחת על שפת הבריכה והיד השנייה סותמת את האף. לשחות אני עדיין לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שאם היינו נשארות במלון עוד שבוע, הייתי לומדת. אני לומדת לאט אבל בסוף זה משתלם.

אז זהו שם כבר קיבלתי החלטה שאני חייבת לקחת שיעורי שחייה ופשוט להפסיק להיות כזאת חולת שליטה. כי מה שהכי הבנתי מכל החוויה הזאת, זה שלא רק במים יש לי את הפחד מחוסר שליטה, אלא כנראה גם בחיים עצמם, וגם בחיים עצמם לפעמים צריך לעשות סוויץ' ולהעיף את הפקק מהמוח.

את אותו פקק שסותם דרך חדשה בחיים. אז התחלתי להתעניין בקנטרי קלאב, וגיליתי לשמחתי שאפשר לעשות שם שחיות ליליות ב15 שקלים בלבד. מקווה שאאזור אומץ ואתחיל ללמד את עצמי לשחרר את הפחד ופשוט לשחות עם הזרם 

עד אז, רק בריאות

מאיה <3 

כרגיל כמו כל יום וכמו כל אחד (אני מניחה) שיש לו בלוג בודק מדי יום כמה נכנסו לקרוא והאם מישהו הגיב.

 למה שקרה היום ממש לא ציפיתי.

נכנסתי לפוסט האחרון, ולא ציפיתי לתגובות, אבל פתאום אני רואה שיש לי 11!! תגובות, שמבחינתי זה כמו 100 :)

אז ישר נכנסתי לראות כמה אנשים קראו את הפוסט וגיליתי מספר מדהים שלא יכולתי לחלום עליו אפילו. רק היום, ביום אחד נכנסו 162 קוראים!!

אתם לא מבינים כמה ריגשתם אותי. נשבעת לכם מחיתי דמעה.

והתגובות כל כך מקסימות וחמות, אפילו אלה שלא הסכימו עם מה שכתבתי כתבו כל כך יפה ומפורט שלא יכולתי לא לחייך.

 תודה לכל מי שקרא ולכל מי שהגיב, נתתם לי כל כך הרבה, קשה לי להסביר את זה במילים,

אבל שימחתם אותי מאוד :) 

חוסר סבלנות, עצבנות יתר, חוסר כבוד לאחר ובעיקר אובר פינוק הם הדברים שמאפיינים את ההורים של היום. כן, גם אני חשבתי שהכתבה הזאת הולכת לדבר על הפינוק של הילדים, תוך כדי שישבתי וחשבתי איך בדיוק לנסח את הכעס שלי על הילדים של היום, הבנתי שהם לא האשמים, ולא הם המפונקים אלא ההורים. ואני אסביר.

כמה פעמים יצא לכם לראות ילד בסופר שביקש ממתק, וברגע שהעזו ההורים לומר להוד מלכותו "לא" הוא מייד נשכב על הרצפה, וצרח, והתעקש, עד שההורים המותשים נכנעו לו העיקר שיהיה בשקט. או הסיטואציה ההפוכה של, להרים את הילד מהרצפה, לתת לו מכה בישבן בתקווה שזה ירגיע אותו, ולרוב זה עושה בדיוק את ההיפך. אני חלילה לא אומרת שכל הילדים כך, אבל ההתנהגות הזאת של, "בא לי ועכשיו" היא תכונה נפוצה של הילדים בימינו.

תתקנו אותי אם אני טועה, אבל ההורים של היום הם הילדים של שנות ה80, וה70 ואם הילדים האלה גדלו כמוני, הם לא אמורים להעביר את אותה שיטת חינוך לדור הבא? חינוך לסבלנות, חינוך לכבוד האדם. חינוך ל"זה בסדר לא לקבל את מה שאתה רוצה בדיוק מתי שאתה רוצה" ו"מותר לחכות. בסוף זה יגיע"

היום הגעתי למסקנה מעניינת, אלה לא הילדים שסובלים מפינוק יתר, אלא ההורים. משהו בחשיבה שלהם השתנה. כמה פעמים שמעתי הורים שרוצים לתת לילדים שלהם "את מה שהם לא קיבלו" וע"י כך הם מפצים את עצמם דרך הילדים, ונותנים להם מיד כל מה שהם רוצים בגלל שהם בילדותם היו צריכים, אבוי! לחכות בסבלנות. מה לגבי להעביר לילד את מה שכן קיבלנו מההורים?

ומה לגבי העניין שהיום הילד הוא "מרכז המשפחה" הכל סובב סביב האצבע שלו, מוחאים לו כפיים על כל מילה, או תנועה, או מבט, מאדירים אותו, ומשכנעים אותו שהוא מלך העולם. בילדות שלי, לרגע לא חשבתי שאני מרכז המשפחה, למרות שאני הקטנה מבין חמישה ילדים, אל תבינו אותי לא נכון, הייתי מפונקת כמו כל בת זקונים. אבל תמיד ידעתי את מקומי וידעתי שאני חלק מהמשפחה, ולא עומדת במרכזה. הייתה היררכיה. היום ההורים כבר לא רוצים להיות הורים, הם רוצים להיות "החברים של הילדים שלהם" למה שתרצו חבר בן 3? יש לכם עוד הרבה חברים בגיל הזה?

כשמאדירים ילד כל הזמן על כל מילה וכל מבט, מגיע היום, והוא יוצא לעולם האמיתי, ושם לא מוחאים לו כפיים על כל מילה הוא מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר איתו, הרי הוא, לא השתנה הוא מבחינתו עדיין הילד החמוד, הקצת חוצפן, שיכול לעשות מה שבא לו מתי שבא לו, ובעולם הבועתי הזה שההורים בנו סביבו זה היה בסדר גמור, ופתאום זה לא מקובל?, הוא לא בסדר? החוצפה שלו כבר לא חמודה? הוא כבר לא יקבל את מה שהוא רוצה? והוא יצטרך לחכות או לא לקבל בכלל? זה נראה לכם עולם מתוקן שהוא לא יקבל את מה שהוא רוצה כאן ועכשיו?

כך נוצרים הילדים החוצפנים, הממורמרים, העצבניים, והאלימים, שכאשר שבגיל שנתיים הם נתנו סטירה להורים ההורים חשבו שזה "ממש חמוד" ושכחו לרגע שהילד הזה לא יישאר בן שנתיים לנצח, ושהוא יעיף לכם סטירה בגיל 16 זה כבר לא יהיה כל כך חמוד. כל ההורים האלה שרוצים להיות "חברים של הילדים" שוכחים שחברים לא אמורים לחנך אחד את השני, בשביל זה יש הורים. כשפתאום תזכרו שגם צריך לחנך, הם כבר לא יקשיבו, כי אתם לא יכולים להיות הורים "כשבא לכם"

ולמה החלטתי לכתוב על הנושא הזה, ובחוצפתי להעביר ביקורת על ההורות של היום כאשר אני בעצמי עדיין לא אימא?

 כי מי שסובל בסופו של דבר מהחוסר הורות שלכם זה אנשים כמוני, שצריכים להתעורר מבוהלים באמצע הלילה מצרחות מקפיאות דם של בני נוער שחושבים שהם חיים על אי בודד ולא נמצאים באמצע שכונה של אנשים שצריכים לקום מוקדם לעבודה, או נמצאים ליד בתים עם תינוקות, שצריכים את שנת הלילה שלהם. או צריכים לסבול מילדים אלימים, שחושבים שזה הגיוני להסתובב באמצע הלילה ברחוב, עם סכין, או כל כלי נשק אחר. ושזה בסדר לשתות כמויות לא הגיוניות של אלכוהול, זה בסדר,כי זה מה ש"בא להם" והם יקבלו את מה שבא להם, כי מי יגיד להם לא? ההורים?

 אין להם,

 יש להם חברים בני 40 מותשים, שדואגים בעיקר לנוחות של עצמם.

אז כמו שכתב מישהו חכם לא מזמן באחד הסטטוסים בפייס, (כן חזרתי,בסוף גם אני נכנעתי להתמכרות)

 "מי שצופה בבייבי בום ומתרגש, שיצפה בסופר נני, ויתאושש". 

או כמו אימא שלי אומרת על ילדים-"ידעת לעשות? תדע לטפל". :)