| 10/2008
היום האחרון שלי בצה"ל... יום לא קונבנציונלי לחייל רגיל
כמו שהשירות שלי לא היה קונבנציונלי במיוחד, ככה גם יום השחרור שלי לא יכול ליהיות נורמלי לכל חייל אחר.
מי שלא יודע, במשך השלוש שנים האחרונות, עשיתי לפחות עשרה טפסי טיולים יוצאים ונכנסים ליחידות כאלו ואחרות.
בשירות שלי ראיתי את הצפון, שירתתי בדרום, ואפילו נהנתי משירות קל"ב במרכז.
אז כמובן, גם היום האחרון שלי בשירות, לא יכול ללכת בצורה חלקה.
הכל התחיל ביום שבת בצהריים, כשהמפקדת הקודמת של המשרד האחרון שהייתי בו התקשרה אלי.
כולה בוכה ושבורה.
"הרמ"ד שלך נהרג"
היא בקושי הצליחה להוציא את המילים.
"מה? איך זה קרה?! זה לא יכול ליהיות את בטוחה?!!?"
"בטח שאני בטוחה.. נראה לך שאני עובדת עליך?" היא אמרה בעיניים דומעות.
"תאונת אופנוע." היא המשיכה.
אני לא יודע להסביר את ההרשה שלי באותו הרגע.
אבל אני בהחלט יכול להגיד:
שוק.
עדיין אין פרטים למקום ולשעת ההלוויה, אך אני אדבר איתך כשיהיו"" היא אמרה.
דיברנו עוד קצת, וסיימנו את השיחה.
מיד התקשרתי לחברה טובה שלי. החברה של המפקד שלי ששירתה תחת הרמ"ד
"שמעת מה קרה?!"
"כן, אחד הרש"צים אמר שלי.
זה נורא."
שנינו היינו בשוק לא נורמלי.
דיברנו על זה. ניסינו להתנער ממה שקרה. ובסוף השיחה, התקשרתי לעוד שני חברים.
האחת ידידה טובה מהמשרד,
והשני חבר מהמדור.
שניהם לא האמינו לי. אני מניח שהסיבה היא שכשאני מודיע דברים עצובים, אני אומר את זה בצורה צינית ומוזרה.אחרי שכנוע שאין לי סיבה לשקר על דבר כזה, השוק גדל עוד יותר. עם שני אנשים שלא ידעו...
אמרתי להם להעביר את הידיעה הנוראה הלאה, לאנשים מהמשרד שלי, ושנדבר אח"כ על מקום ועל שעת ההלוויה.
בהמשך היום דיברתי עם האנשים עוד קצת... כשהשוק קצת ירד. ניסיתי לקחת יותר פרטים על המקרה.. קראתי באינטרנט, חיפשתי בחדשות. שאבתי קצת יותר מידע על המקרה...
הבן אדם היה חולה על אופנועים. וכל שבת שניה או שלישית היה נפגש עם חברים והם היו נוסעים על האופנועים הכבדים במקומות שלא כל כך בטוחים לנסיעה.
ב10וחצי באותו בוקר שבת, הוא נסע במהירות גבוהה בסיבוב, איבד שליטה על האופנוע, החליק, פגע באופנוע - עובר אורח שהגיע מהכיוון הנגדי, נפצע קשה - כל המערכות שלו קרסו במקום, והוא מת.
אפילו לא הספיקו להביא אותו לבית החולים.
לקראת השעה 8 בערב, קבעתי להפגש עם חברה טובה מהמדור (שהשתחררה) שגם שירתה תחת הרמ"ד.
הלכנו לקניון איילון. אני הייתי צריך להחליף איזו מתנה שקיבלתי מכמה חברים, והיא הייתה צריכה למצוא מתנה בשביל חבר שלה.
ניסינו לדבר קצת על מה שקרה, אבל השוק שזה קרה היה עדיין גדול מדי.
דיברנו על הדברים הרגילים, אכלנו במקדונלדס כהרגלנו, ואפילו קנינו גלידה. כאילו הדבר לא קרה.
אבל בזמן שהסתובבנו והסתכלנו על דברים בחנות האפיטאי, התקשרה אלי אחת הקצינות מהמדור.
"אני מניחה שאתה מעודכן במה שקרה" היא שאלה
"כן.. שמעתי" אמרתי לה.
"שמע. אני יודע שאתה צריך להשתחרר מחר, וכל זה, אבל תהיתי אם תרצה ליהיות משמר כבוד בשבילו בהלוויה" היא שאלה
"כן.. בטח.לכבוד הוא לי" אמרתי לה.
"בסדר גמור. אז אני רושמת אותך. זה גם יגיע לר. אכ"א שבמקום שאתה הולך להשתחרר, אתה הולך ליהיות במשמר כבוד" היא אמרה.
"אממ.. אני מניח שאין צורך, אבל בסדר" אמרתי לה.
"טוב, אז נתראה מחר. אני אחזור אליך עם פרטים מתי ואיפה צריך ליהיות.."
"אוקי, להתראות" אמרתי וניתקתי את השיחה.
חברתי הטובה ואני המשכנו להסתובב עוד קצת, ולקראת השעה 22 נפרדו דרכינו.
אני הייתי צריך להחזיר את אחותי הביתה, והיא הייתה צריכה ללכת להפגש עם חברות למדור.
בזמן הנסיעה,כשהקפצתי את אחותי הביתה, התקשרתי לחבר שגם אותו לקחו למשמר הכבוד.
הוא ישן והערתי אותו.
הסתבר לי שצריך ליהיות ברחבת ממר"ם בשעה 7וחצי בבוקר.
מה ששכחו לומר לי.
ביררתי עוד פרטים על מה צריך להביא ואיך צריך ליהיות, וניתקתי את השיחה.
אני חייב לציין שבשעה הזו כבר ידעתי מתי ואיפה ההלוויה מתקיימת.
ואפילו הודעתי למפקדת שהודיעה לי ראשונה על המקרה, שאני אהיה משמר כבוד.
יום ההלוויה
התעוררתי בשעה 6וחצי בבוקר כדי להתחיל להתארגן.
התיק שלי כבר היה מסודר לקראת השחרור, ולמזלי היה לי עוד זוג מדים ספייר שאותו לא תכננתי להחזיר לצה"ל.
אכלתי, התארגנתי, ויצאתי עם האוטו לכיוון השלישות ברמת גן.
החנתי את האוטו מחוץ לבסיס, ובידיוק בשעה 7:28 הגעתי לרחבה המדוברת.
שם כבר ישבו כמה אנשים.
חיכינו שהרס"ר יגיע, והחזרות יתחילו.
יש לציין שזו הפעם הראשונה מאז שיצאתי לחפש"ש (באמצע ספטמבר) שאני עולה על מדים. ועוד בצורה כל כך מדוגמת.
ניסיתי לארגן אישור כניסה לאוטו שלי כדי שהוא לא יהיה בחוץ כל היום (ויהיה את הסיכוי שהוא יקבל דו"ח)
דיברתי עם הרס"ר, והוא אישר לי כניסה עם הרכב.
מהשעה 8 כשהרס"ר הגיע והיה לנו את כל הנשקים וכו', עד השעה 11:30 עשינו תרגילי סדר כוח.
הצג שק, דגל שק,עמוד נוח,עמוד דם וכו' וכו'.
ירינו באוויר כמה פעמים כדורי ח"ק (חסרי קליע - כדורי סרק) בשביל להתאמן לקראת ההלוויה, ובשעה 11וחצי, שוחררנו להפסקה.
אני לקחתי את ההזדמנות הזאת ללכת להביא את האוטו.
עדיין לא היה לי מושג מה קורה עם השחרור שלי.
החניתי את האוטו קרוב ללשכה של הרע"ן שלי, והלכתי לשם לבדוק איך אני משתחרר, אם עד השעה 16 אני בהלוויה.
הבנתי ששלחו מישהי מהמשרד שלי לעשות לי את הטופס טיולים בשלישות, ומישהו אחר יעשה לי את הטופס טיולים בקריה.
ביקשנו ממני את התיק של הצבא שאני צריך להחזיר לאפסנאות, ואמרו לי שידאגו לי להכל.
הבאתי ללשכה את התיק עם כל המדים והנעליים וכו' והלכתי לאוטובוס של משמר הכבוד שכבר חיכה לי.
האוטבוס התחיל לנוסע לקראת השעה 12.
העצירה הראשונה הייתה תל השומר. משם היה צריך לאסוף את הארון.
העמידו אותנו בשתי שורות, אחת מכל צד של רכב "אביר" והעלו את הארון לרכב.
כמובן שמתוך כבוד לארון, עמדנו ב"דגל שק"
לאחר מכן, עלינו על האוטובוס ונסענו לבית העלמין שבו היה צריך הרמ"ד להקבר.
בקיבוץ שלו.
לאחר שעה נסיעה הגענו, הרס"ר הוריד אותנו מהאוטובוס, והראה לנו איפה נעמוד, איך נעמוד, איך נלך, ועשינו עוד חזרה אחת לפני שכולם מגיעים.
לקראת השעה 14 החזירו אותנו לאוטובוס לנוח לפני טקס ההלוויה
באוטובוס שמו לנו משהו קטן לאכול ומשהו לשתות.
לקראת השעה 14:40 הורידו אותנו מהאוטובוס והתחילו לסדר אותנו.
נתנו לנו ח"קים ומחסניות ואמרו לנו להכניס את המחסנית לנשק.
בשעה 15:00 התחיל טקס ההלוויה. הלכנו למקום שבו היינו אמורים לעמוד, וחיכינו שהארון יגיע.
כמה מילים על הבן אדם מהמשפחה שלו, מהחברים, מהאוהבים, ולאחר שנסגר הקבר, ירינו.
"טען!!" אמר הקצין שהיה אחראי
קול דריכה מהדהד נשמע באיזור
"אש!!" הוא צעק
תשעה רובים יורים בבום אחד גדול
"טען!!" צעק הקצין בשנית
עוד קול דריכה נשמע. בהרמוניה מושלמת
"אש!!" צעק
כל הרובים ירו שוב, הרעש פילח את השקט שהיה
"טען!!" צעק בפעם השלישית
כולם טענו שוב באותה השניה.. כמו רובוטים משומנים היטב, כאילו אנחנו עושים את זה כבר שנים. אף אחד לא ידע שאת כל זה למדנו באותו הבוקר וזו פעם ראשונה שאנחנו עושים דבר כזה
"אש!!" צעק הקצין בפעם האחרונה
~בום~
שקט.
הדממה הייתה כל כך חזקה, שהיה אפשר לשמוע אותה.
בכי.
זה מה ששמעו
קולות בכי, קולות עצב,קולות צער.
הזרים כבר היו מונחים על הקבר.
הכל נגמר.
"תם טקס ההלוויה" אמר הרב.
הקצין הוציא אותנו מאיזור ההלוויה וליווה אותנו לאוטובוס
שם ישבנו עד שאנשים התחילו לצאת.
מישהי עלתה על האוטובוס וחיפשה אותי.
היא הציגה את עצמה בתור קצינת הניהול של המחלקה. ואמרה שהטופס טיולים שלי לא הגיע לשלישות עדיין.
היא בקשה ממני לחפש את מי שעשתה לי את הטופס טיולים ולדבר איתה.
אמרתי לה שאני אעשה את זה בזמן הנסיעה, ואדבר איתה.
לאחר כמה זמן, יצאנו חזרה לכיוון השלישות.
בזמן הנסיעה יצא לי לישון קצת, הייתי תשוש מכל היום הזה.
דיברתי עם הבחורה שעשתה את הטופס טיולים בשבילי
היא אמרה לי שהיא הביאה את הטופס לאחד מהקצינים מהענף והוא אחראי לזה.
התקשרתי אליו, והוא אמר לי שהכל בסדר, והטופס טיולים נמצא עכשיו בקריה, וחותמים עליו.
אם אני רוצה, אני אדבר עם הקצינה שאחראית על הטופס שלי.
הוא נתן לי את המספר שלה.
התקשרתי אליה.
וידאתי שהכל בסדר, שלא היו בעיות
וחזרתי לישון עד שהגענו לבסיס.
שעה לקח לאוטבוס להגיע ממקום ההלוויה לבסיס.
פקקים ארורים.. איך אני אגיע בזמן עכשיו לשלישות שיחתכו לי את החוגר?!
הם הולכים באיזה 5וחצי הביתה, המעאפנים האלה
החזרתי את הנשק ואת המחסנית לנשקיה ומהר קפצתי לי אל תוך האוטו.
איתי גם הייתה הק.ניהול, שהייתה צריכה טרמפ לקריה.
נכנסו לאוטו ונסענו משם.
בדרך היא בדקה מה קורה איתי, ואיך מתקדם טופס הטיולים.
הכל היה בסדר.
כל מה שנותר זה ללכת לשלישות, לתת להם את החוגר שיחתכו אותו, ויביאו לי תעודת שחרור
החניתי את האוטו, הגעתי לש.ג של הקריה, ונזכרתי....
אין לי טופס טיולים יוצא, אין לי תיק עם כל הדברים, אין לי מדבקה על החוגר, שרק איתה ניתן להכנס לקריה, והכי חשוב... אין לי איך להוכיח שאני בעצם משתחרר בשביל להכנס לקריה ולהגיע לשלישות.
השעה הייתה כבר לקראת 18.
ביקשתי מהש.ג שיכניס אותי, שרק יתן לי רגע ללכת לקבל את תעודת השחרור שלי וזהו.
אבל הוא בשלו.. "אי אפשר" איך שאני שונא ש.ג....
התקשרתי לקצינת הניהול ואמרתי לה שאני לא יכול להכנס לקריה. אז היא אמרה שהיא תשלח מישהו לקחת לי את החוגר ולהביא לי את תעודת השחרור.
חיכיתי כרבע שעה ולבסוף הגיחה מישהי מהשער.
"אתה צריך להביא לי את החוגר?" היא שאלה
"כן.." אמרתי בעודי מגיש לה את הדבר המקולל הזה.
היא לקחה את החוגר ונעלמה איתו אל תוך הקריה.
לאחר כ10 דקות היא חזרה, ובידה פנקס פלסטיק עם כמה דפים בתוכו.
"איזה כיף לך.. איך אני מקנאה בך" היא אמרה
"חח.. תודה רבה" אמרתי לה בעודה מביאה לי את חוגר ה"שחרור בכבוד" שלי
לקחתי אותו, נפרדתי ממנה ומהש.ג לשלום
ועפתי לי לחיי האזרחות.
הדבר הכי אירוני בכל העניין הזה הוא שעם כל היחידות שעברתי, עם כל טפסי הטיולים שעשיתי בצה"ל, את טופס הטיולים שמוציא אותי מצה"ל לאזרחות.... לא אני עשיתי.
Irony...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: