לצאת מהצבא.. לא לצאת מהצבא.. לצאת מהצבא.. לא לצאת מהצבא..
לפחות זה החליף את המחשבות על מוות. או על זה שאני שמנה ובלתי נסבלת.
לפחות זה.
אני באמת חושבת שאני הבן אדם הכי מתוסבך כרגע. מצד אחד, אין לי כח
נפשי להמשיך בשגרה הצבאית השוחקת. לא בגלל שאני לא רוצה לתרום,
להפך.. בכל התפקידים שלי עד עכשיו (ויש לי עבר מפואר בצה"ל שכולל קורס קצינים)
תרמתי ועשיתי את המקסימום. אבל אני מרגישה שכל הכוחות נשאבו ממני בגלל ההפרעה.
המדים שפעם היו תלויים עליי הפכו צמודים ולוחצים. זה מכניס אותי לחרדות כבר מהלילה
החשיבה הזאת על זה שמחר אצטרך להידחס לתוכם. ועכשיו.. בגלל ההקלות שקיבלתי,
יוצא מצב שאף אחד לא רוצה להכביד עליי, אני גם די לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך..
אז אני פשוט לא עושה כ-ל-ו-ם מהרגע שאני קמה בבוקר עד הרגע שאני הולכת לישון.
וזה מכניס אותי עוד יותר ללופ של ההפרעה ולמעגל הקסמים הנוראי הזה. אני מחפשת
משהו שימלא אותי.. ומוצאת את זה באוכל.
לכן אני חושבת שהפיתרון הכי טוב הוא לצאת מהצבא, לחפש חיים, עבודה זמנית,
להתחיל ללמוד.. למלא את עצמי, להציב יעדים מטרות.. שישכיחו ממני את הבולמיה ואת
האנורקסיה, ואת השומנים.. ואת הדיכאון ואת השנאה העצמית המתעצמת.
אבל מצד אחד, זה צבא.. וזה העתיד שלי. וזה אומר עליי הרבה.. ומה יגידו שאשתחרר
מהיבטים נפשיים? ואיך אסביר את זה בראיונות עבודה? ואיך אסביר את זה לעצמי?
ומה יגידו במשפחה.. הריי אנשים לא יודעים מה זה "קשה לי" . קשה לך? אז תתמודי.
אני לא יכולה להתמודד. זה חזק ממני. אני מנסה.. באמת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
