כשמישהו באמת חשוב לך ונכנס לך ללב, אז ברגע שהוא נעלם זה לא כואב לך וזה לא עצוב, זה גם לא מכעיס. זה פשוט קורע את החלק הזה שהוא נכנס לך ללב ומשאיר אותו ככה. פשוט.. לא שלם, אף פעם לא שלם.
הבנתי שכל דקה שהייתי אתו, כל שנייה שהייתי אתו, אלו בעצם לא היו החיים שלי. אלו היו החיים שלו, ואני פשוט זכיתי להיות בהם. אני זוכרת שכל פעם כשהייתי פוגשת אותו, ידעתי מה זה באמת לחיות. הוא חיי, הוא לא היה סתם קיים, הוא באמת חיי. היה לו את השמחה הילדותית והתמימות הזאת שבטח כבר מזמן נעלמה, כמובן, עבר הרבה זמן מאז. אבל מה שאני יודעת זה שהוא עדיין נשאר אותו אחד, זה שתמיד הצחיק את כולם מסביב והיה לו את הרצון והנחישות הזאת שאף אחד לא יכל לדכא אותה. לפחות את זה אני יודעת בוודאות.
הוא בטח כבר שכח אותי, או שאולי הוא לא רוצה לפגוש אותי. כל כך הרבה מחשבות עוברות לי בראש ככל שהזמן עובר, אז אני פשוט מניחה שהוא לא רוצה לפגוש אותי.
גם אני לא רוצה לפגוש אותו.
אני מתרחקת מהאנשים שאני אוהבת כי אני מפחדת שהם לא יקבלו אותי ויאהבו אותי כמו שאני אותם. זה תמיד היה ככה.
ואני עדיין הולכת עם זה. אם זה היה אפשרי, הייתי רוצה לראות אותו בלי שהוא יראה אותי. מתאים לי להיות בלתי נראית.
אני תוהה לפעמים אם גם אני נכנסתי לו ללב, אם גם לו חסר משהו?
לי חסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I wanna fly