 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2014
תם ונשלם
עכשיו גם את מבינה את מה שאני הבנתי. חשבתי שאיבדתי אותך. אך במקום זה אני
מוצאת את עצמי מדברת איתך, שומעת ממך תחושות ורגשות דומים לשלי. יותר מהכל
הייתה לי קשה המחשבה שבגדתי. ובפעם השנייה בחיי חשתי ברצון לחתוך את עצמי.
לקחת את הסכין שקיוויתי שתהיה על השולחן בחדר, ולהתענג על הכאב הפיזי שמגיע
לי. הדבר היחיד שעצר בעדי זאת המחשבה על ההשלכות שיהיו לזה לאחר מכן. על
הסימנים והצלקות שיהיו לי על היד. מזכרות מימים שלא ארצה לזכור. סימנים
דקים של אי-שלמות.
הטלפון מצלצל, ואתה - הידיד שגר אצצלי כשבוע - שואל
איזה מצרכים חסרים בבית. קולי הסגיר את הדמעות שנזלו במרץ במורד לחיי, כמו
התחרו ביניהן מי תגיע קודם אל הסנטר. ואתה אמרת שתחזור מהר.
בסוף שיחות ארוכות עם אדם שאינני מסוגלת לקרוא לו מאסטר, הוא הציב לי אולטימטום -
או
שאת מנתקת כל קשר עם הידיד שלך, שגר אצלך בבית, מפסיקה כל פעילות איתו -
נגינה - לא נועלת יותר את המגפיים שביצעת איתן את הסשן עם הידיד - כן נו,
אלה שמעלות לי את הבטחון כשאני לובשת אותן - וחוזרת אליי.
או שאנחנו נפרדים.
הנה, תבחרי.
הידיד או אני.
אתה, בדיוק כמו האקס שלי - החבר הראשון - היית בטוח שאני לא יכולה בלעדיך. תן לי לסובב את הסכין לצד השני - אני לא צריכה אותך.
לא
בחרתי בך. למה אתה ממשיך לכתוב לי? שוב אתה מפיל את האשמה על מישהו אחר -
על הידיד. הוא עשה לך שטיפת מוח. לפני שהוא הגיע הכל היה בסדר. לא. שום דבר
לא היה בסדר. הידיד עזר לי לראות כמה לא בסדר זה היה. הוא חשף את השורשים
הרקובים שהסתרת מתחת לשמיכה.
השקעתי בך יותר מדיי זמן ואנרגיה. הולכת
סחור סחור, מנסה להסביר לך שוב ושוב את מה שלא היית מוכן לקבל. לרגע אחד
נראה שהיית מוכן להקשיב, כשדיברתי על הצבת תנאים וגבולות לקשר. הפעם זאת
ההזדמנות האחרונה שלך.
הקשר שלי יהיה מבוסס על התנאים הבאים (3 מתוך 7 סעיפים);
1. אני ורק אני מנהלת איתך קשר זוגי. אסור לך או לי לנהל קשרים זוגיים נוספים.
2.
אתה רשאי "להחזיק" בכמה נשלטות שאתה רוצה, ולי יכולים להיות כמה נשלטים
שאני רוצה. אנחנו יכולים לערוך סשנים משותפים איתם, בלעדיהם, לצרף אחד את
השני לסשנים עם נשלטות ונשלטים אחרים.
3. הקשר חייב להיות מבוסס על אמון, וכנות...
מהם התנאים שלך?
לרגע
חשבתי שבאמת נוכל סוף סוף לנהל משא ומתן. לדבר על הדברים. על החוקים
והגבולות שמעולם לא היו לנו בקשר. נתתי לך פתח לדבר על הדברים להציג לי את
התנאים שלך. אך התנאי היחיד שלך היה שאנתק קשר עם הידיד.
- זה התנאי היחיד שלך?
- לא. אבל את לא ראויה לשמוע את השאר.
- אז אין לנו על מה לדבר.
הוא
לא קיבל את התנאים שלי. מעבר לזה, נדמה היה שהוא מנסה להחזיר אליו את
השליטה. אתה לא מבין שאתה כבר לא שולט במצב? שהשליטה לא יכולה לנהל את כל
החיים שלנו?
אתה בכלל רוצה לעסוק ב-BDSM, או שהדבר היחיד שמעניין אותך זה לזיין בחורות?
אני לא אוהבת אנשים שמנצלים את העולם הזה.
בבלאגן
של שני אנשים חיפשתי כל דבר שאי פעם נתת לי. בושם, סיכות, נעליים, מנגה,
תחתונים, חולצות, מכנסיים, שעוני יד, צעצועי מין, פלאפון, פאזל, דגמים של
מטוסים, כובעים - זבל שאני לא צריכה. אפילו את המפרטים התעקשת להחזיר.
העיקר כשביקשתי את 40 היורו שלי בחזרה - סירבת. אתה מעצבן. קטנוני. בשעת
לילה מאוחרת, כשהעיניים נעצמות ברגעים של חוסר תשומת לב, סידרתי יפה את
החפצים שלך בתוך 3 שקיות.
בוא ביום ראשון לקחת את הדברים שלך. אם לא תבוא, הם הולכים לפח.
- אני לא יכול לבוא בראשון.
- אז אתה תמצא זמן, כי אני לא אגיע שוב.
כשלא זוכרים את הדרך, יש לעקוב אחר האנשים בתלבושות המוזרות. אבל אני יודעת את הדרך. אייקון.
מגפיים
גבוהות עם עקב, מכנסיים קצרים שחורים עם כיסים ורודים בצורת לב, מחוך
שחור, חגורת ניטים - כל מה שצריך כדי לגרום לי להרגיש טוב, ולבטחון העצמי
שלי לעלות. את הידיד, שבימים האחרונים הפך לבן זוגי הטרי הלבשתי בחולצה
שחורה, ג'ינס כהה, קולר ניטים, חגורת ניטים, צמיד עור שפעם היה חלק
מאזיקים. התלבשתי רגיל. ואנשים היו בטוחים שזה קוספליי. מנסים ללא הצלחה
לנחש לאיזה דמות התחפשתי.
הצבעוניות של הכנס, דוכני הספרים, התכשיטים,
החיוך שעולה על הפנים כל פעם שרואים קוספליי של דמות מוכרת, אנשים שעוצרים
אותך בשביל לקחת תמונה, או כאלה ששואלים איפה קנית את פריטי הלבוש שלך.
השנה הלכתי במטרה "לראות ולהיראות", מפני שהכנס נחת עליי בהפתעה ולא הספקתי
לעיין בתכנייה, וגם מפני שאין לי כסף להרצאות. הייתי חייבת המון הסברים
לידידים שפגשתי בכנס בנוגע לחודש וחצי שעבר. קיבלתי גב ותמיכה מלאה מכל מי
ששמע את הסיפור, ברכות על הקשר החדש ומחמאות על כך שעשיתי את הבחירה
הנכונה, ושבן זוגי החדש נראה אדם טוב.
רציתי להיפטר מהדברים היום.
רציתי להסיר מעצמי את המשקל הפיזי והנפשי שיש לחפצים שלו. רציתי שזה יגמר.
רק שיגמר. אבל הוא היה חייב לעשות בעיות. רצה שהחברה שלי תבוא לקחת את
הדברים במקום להגיע בעצמו. ובכלל, רק רציתי להודות לו, על שעזר לי להתגבר על החבר הראשון -
לנצח אותו - בגללו עד היום אני חוששת ממגע מיני. בגללו, יש אצלי תחושות,
מחשבות ורגשות של בחורה שעברה אונס - אולי זה לא היה רחוק מזה, אולי זה
נכלל תחת קטגוריית "אונס".
לבסוף נקבע מפגש על הגשר של עזריאלי. אספנו את השקיות משמירת החפצים ופתחנו בהליכה איטית על עקבים לעזריאלי - 15 דקות של הליכה שהתארכו לעשרים. רגליי הכואבות מעידות שאינני נוהגת להסתובב בעקבים. הגענו בזמן. הם התעכבו. אני לא זוכרת אם הייתה רוח על הגג. אני, בן זוגי וידיד המתנו בציפייה דרוכה. מתח. שקט. העוברים והשבים הביטו בנו, שלושה טיפוסים בלבוש מוזר עם חרב קטאנה. השומר בכניסה לקניון אמר שאינו יכול לתת לנו להיכנס חמושים. רטט בכף ידי טייל במעלה הזרוע; עוד חמש דקות הם יהיו כאן. הזמן לא זז. ניסיתי לנחש מאיזה כיוון יגיעו. מימין או משמאל לגשר? מהמדרגות או מעמעלית? שלושתינו היינו צריכים להרגע. כמה זמן עבר, אם בכלל עבר? בן זוגי הטרי ניצל את הזמן בכדי לנשק אותי. הם הגיעו. קראתי את בן זוגי לעצור. הוא בחליפת רכיבה. היא בג'ינס כחול וחולצה רחבה ואוורירית. אנחנו שלושה על השניים, ממתינים לראות מי יפתח באש. ניגשתי ראשונה, אמרתי תודה. הוא השיב על לא דבר. רציתי להרחיב, אך מילותיו היו קרות. האווירה שהם שידרו ציננה את גופי והבנתי שכנראה אין טעם להרחיב. הגשתי לחברה את שלושת השקיות. אמרתי לה שהכל כאן. היא החזירה לי את מעט החפצים שהשארתי אצלו; מכנסיים קצרים וארוכים, ספר טיולים על גרמניה, מגבעת, רצועה.
הידיד שהתלווה אלינו נטש את הספינה לאחר מכן, ונותרנו לבד עם תחושות כעס והקלה. התחלנו לצאת איפשהו בערב סוכות, אבל הרגשנו שרק עכשיו זה באמת הפך לרשמי.
את המשך הערב וחצי יום המחרת בכנס בילינו בקרבות עם חרבות בזירה. מאז שעזבתי את הדירה ברמת גן לא יצא לי להלחם בחרב, ופתאום אני מוצאת את עצמי נגררת לקרב "כולם על כולם" בזירה. קרב שבסופו נשארתי בין השלושה האחרונים. לא בגלל שאני טובה בלחימה עם חרב. אלא מכיוון שהתאגדנו - מספר אנשים אקראיים שהפכו לחברים - כדי לשמור עליי בקרב.
מאז שהרצועה חזרה אליי, השתמשתי בה כדי לקשור את בן זוגי במתחם הכנס וברחבי תל אביב. כמובן, אנשי הכנס חשבו שמדובר בתחפושת. האנשים בתל אביב כבר רגילים למוזרויות, אך חלקם עדיין הרשו לעצמם להגיב - תגובותיהם היו משעשעות למדיי. זה היה אחד הכנסים היותר מהנים שהייתי בהם.
החברה התקשרה יום אחרי החלפת השבויים. מיותר לציין שהיא הייתה מאוד מאוכזבת מההתנהגות שלי בשבועיים האחרונים. היא נשמעה בדיוק כמוהו, כשהיא דיברה אליי במהלך השבועיים האחרונים. כאילו היא זאת שעברה שטיפת מוח, לא אני, כפי שהיא טוענת. יכול להיות שבאיזשהו מקום היא מאוד נפגעה מהבגידה שלי. אולי הרגישה שאני בוגדת גם בה ושלישייה המוזרה שהוא יצר. היא, בדיוק כמוהו, האשימה את בן זוגי הטרי. בטענה שהוא שטף לי את המוח, כשמנקודת המבט שלי, הכל היה הפוך. היא חשבה שאתמול על הגשר, נישקתי אותו בכוונה, ואמרה שזה היה מאוד מגעיל מצידי. שהיא נגעלה מהמראה הזה. האמת? שזה היה בטעות. בהמשך השבוע היא אמרה לי דברים נוראיים, שהסתכמו בזה שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר.
תודה רבה, בגללך איבדתי חברה.
עברו שבועיים מאז. וטוב לי. בעצם, זאת הפעם הראשונה שטוב לי בתוך מערכת יחסים. וסוף סוף הבנתי מה היה חסר לי בקשר הקודם. כבוד. אהבה. לא הבנתי את זה אז, כי מעולם לא היה לי את זה. והיום, אולי אני יודעת איך קשר זוגי בריא ותקין אמור להראות. רק אולי.
שבועיים אחרי שנטשתי את הספינה הטובעת, גם החברה שלי השכילה לעשות כן. פחות או יותר מאותן סיבות. הוא נהיה אדיש כלפיה. פתאום התחיל לשכוח שהם קבעו, או שהוא צריך לאסוף אותה. כאילו שהוא לוקח אותה כמובן מאליו עכשיו, מפיל עליה את האשמה, טוען שהקשר שלהם נראה כך בגללה. אז שילך. שילך להתעסק כל היום בצ'אטים של הכלוב. אני רק מקווה שאף בחורה נוספת לא תפגע ממנו כמו שאני נפגעתי.
אני לא כועסת עליו. אולי קצת מרחמת עליו. בסך הכל הוא אדם טוב, שיש לו עוד המון מה ללמוד על עצמו ועל החיים. והוא רק התחיל בתהליך.
ואני? אני חוזרת לתפור. ומחזירה את הבלוג הזה לייעודו המקורי - תפירה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
