 כינוי:
BrightDarkness בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
משטר אבא
אמא כבר לא גרה בבית. היא עזבה לפני שלושה שבועות, אולי ארבעה, לבית של סבא. בהתחלה היה לאבא קשה, אבל הוא ניסה להתגבר. כחלק מתהליך ההתגברות, הוא החליט לעשות שינוי בבית; פתאום יש מטלות, פתאום כולם צריכים לעזור, פתאום אכפת לו מהמראה של הבית - דברים שאף פעם לא היו לי בילדות. אמא תמיד הייתה עושה את הכל. היא רצתה שהבית ייראה טוב, אבל לאבא לא היה אכפת איך הבית נראה.
אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה בזמן, לתקופה בה הייתי מסתכלת ושומעת על חוקי הבית אצל משפחות אחרות, בהן הילדים היו צריכים לחזור הביתה עד השעה שבע בערב. כל יום הייתה מטלה אחרת, בין אם זה לזרוק את הזבל או לתלות כביסה.
אני חושבת שכך נכון לעשות. עבודות הבית צריכות להתחלק באופן שווה בין הדיירים.
אז למה בפועל זה לא קורה?
לאחר יומיים מוצלחים בפסטיבל אייקון בן זוגי ואני חזרנו הביתה בשעה מאוחרת ולא אופיינית. עוד כשהיינו בתל אביב התקשרתי לאחי לבקש שיבוא לקחת אותנו. הוא לא רצה לבוא, וכעס על תכנון הזמנים הלא מוצלח שלנו. אבא אמר לי לישון אצל בן דודי שגר לא הרחק מטבריה. בשנה האחרונה אני זוכרת יותר ממקרה אחד בו אמא חזרה מאוחר, ובכל זאת אספו אותה. אני בניגוד לאמא משתדלת להסתדר לבד ולתכנן את הזמנים שלי לפי התחבורה הציבורית המועטה שמגיעה למושב, כדי שלא אצטרך לבקש מהם עזרה. פעם אחת התכנון שלי לא היה טוב. ובפעם היחידה הזאת איש לא מוכן לאסוף אותי.
לאחר יום ארוך ומפרך - בן זוגי עם כביות ברגליים מהאספלט הרותח ולחימה ממושכת בחרבות ספוג - קיבלנו סוויטה ללילה אצל הבן דוד. מרפסת עם נוף לכנרת, סלון ומטבחון, מקלחת, חדר שינה. אנו רגילים לנוף של הכינרת בכל שעות היממה, אך הפעם היה משהו מרגיע באגם המוקף הרים. צפיתי לעבר הבית הנמצא בעברה השני של הכינרת. באותו רגע השתוקקתי להיות שוב בבית, למרות שגם בסוויטה לא היה רע כלל. אך אם היו נותנים לי לבחור בין צימר לבית, הייתי בוחרת בית - המקום בו יש לי הכל.
דפיקה על הדלת בשבע בבוקר העירה אותנו משינה. אבא הגיע כדי לתקן משהו בהשקייה ולקחת אותנו על הדרך.
כשרגלינו דרכו בבית, אבא ישר פתח ואמר שהמטבח מטונף ותבע לדעת למה לא ניקינו אותו. לפני שנסענו השארנו את המטבח נקי, בלי כלים מלוכלכים. כשחזרנו היו כמה כלים בכיור וקצת פירורים ושאריות של אוכל על השולחן. לא היינו כאן יומיים. איך יכולנו להשאיר את המטבח מלוכלך? למה אנחנו אשמים ולמה אנחנו צריכים לסדר את זה?
איכשהו תמיד כשמשהו לא בסדר באים אלינו בטענות. כשאבא חוזר הביתה הדבר הראשון שהוא עושה זה להגיד מה לא עשינו, איפה לא היינו בסדר.
מה אח שלי עושה לטובת הבית? כמעט כלום. מדיי פעם עושה משהו כשאומרים לו. רוב הזמן הוא מתחמק. משתמש בתירוץ שהוא עובד בעסק של אבא. למרות שאין קשר בין השניים. גם הוא צריך לקחת חלק בתחזוקה השוטפת של הבית.
בן זוגי ואני כרגע לא עובדים, אבל זה לא אומר שהחיים שלנו צריכים להסתובב סביב הבית. יש ימים בהם אנחנו רק עסוקים בעבודות הבית, ואין לנו בכלל זמן לעצמנו.
מדיי פעם אני מנסה להעלות את הנושאים האלה בפני אבא, ברגעים בהם זה מרגיש לי שזה עובר כל גבול. אני מנסה להראות לו את הדברים מנקודת המבט שלי. אבל הוא תמיד פוסל את זה ואומר שזה לא נכון. זה אבא שלי. אני לא מסוגלת להתווכח איתו גם אילו רציתי.
אבא טוב בוויכוחים. ואני שונאת להתווכח, אז אני שותקת.
אני מרגישה שאני חיה באשליה של מקום שמתיימר לעודד ולתמוך בך; מצד אחד דוחפים אותי לעשות מה שאני רוצה, ומנגד כשאני רוצה לעשות משהו אומרים לי למה אני לא יכולה לעשות את זה.
כשסוף סוף מופיעה בעיתון מודעת דרושים שמוצאת חן בעיניי ואני שוקלת להתקשר, אח שלי, או אמא היו אומרים למה לדעתם העבודה הזאת לא מתאימה לי, וברגע מורידים את כל המוטיבציה שהייתה לי לעבודה.
ואחר כך אתם מתלוננים שאני לא עושה כלום עם עצמי. משווים אותי לבנות אחרות בגילי שלומדות ועובדות, בעוד שאני "חוזרת אחורה", מנבאים את העתיד של חיי העלובים שרק ייעשו גרועים יותר אם אמשיך בדרך בה אני בוחרת ללכת - כדברי אבא.
איך אני יכולה "להתקדם קדימה" כשאלה התגובות שאני מקבלת מהאנשים שאמורים להיות הכי חשובים והכי קרובים לי?
בכוח אתם מנסים לגרום לי לעזוב את הבית? כי משפחה נורמלית כנראה שמעולם לא הייתה לי. משפחה שעל פני השטח הכל נראה טוב ויפה, אבל השורשים שלה רקובים מבפנים.
הייתי עוזבת ממזמן, אילו היה לי כסף. אני חושבת שטוב לי יותר כשאתם רחוקים ממני. לא יודעים מה אני עושה. לא מרחפים מעליי ומטפטפים את הדעות שלכם לתוך המוח שלי.
אולי הגיע הזמן לעזוב. הגיע הזמן לקחת את הסיכון שבמעבר ללא סכום כסף התחלתי. פשוט כי כבר אין ברירה. אני לא רוצה לבקש מכם עזרה. אני יכולה להסתדר לבד. אני הרבה יותר בוגרת ועצמאית ממה שאתם חושבים שאני. אבל במקום בו אני נמצאת עכשיו אני לא יכולה לבוא לידי ביטוי.
אז לטובתי, ואולי גם לטובת השם הטוב שלכם, עדיף לי לעזוב.
אני צריכה אומץ.
| |
אביב נגמר - פסח בכל זאת בא
אני שונאת את פסח. הייתי שמחה לפסוח עליו, אילו רק היה ניתן.
מבחינתי, אפשר לדלג על קריאת ההגדה, ולגשת ישר לחלק החשוב - האוכל.
אפשר לקרוא אותה אחר כך, או לא לקרוא כלל - כי זה מה שהיה קורה אם היו מתחילים באוכל.
אינני חובבת של מיני בצקים, וזה כולל לחם, פסטה, מאפים וכו' אבל מצות אני פשוט שונאת. זה לא טעים.
ועוד יותר גרוע, זה להביט בדוד שיושב מולך בשולחן הסדר, ולגלות שהוא מאלה שאוהבים להוסיף שברי מצה לתוך מרק הקניידלעך. המצה סופחת אליה את המים ומתנפחת, בקושי נשארים נוזלים בצלחת. והוא פשוט אוכל את זה. אם יש משהו שממש מגעיל אותי, זה לחם רטוב, ועל אחת כמה וכמה מצה רטובה.
למרות הכל, מעניין אותי לדעת איך חוגגים את ליל הסדר אצל משפחות אחרות.
שמעתי על משפחות שממחיזים את ההגדה, כאלה שמוסיפים מיני חפצים הקשורים לפסח על השולחן - בשביל הילדים. עושים תחרות בניית פירמידות.
או כאלה שבהם כל אחד מבני המשפחה בוחר קטע שהוא מתחבר אליו מן ההגדה, ולספר מדוע בחר דווקא בקטע זה.
אצלנו אוהבים לצחוק, להתבדח ולשנות את הנאמר בהגדה, לתת לזה פירושים שונים ומשעשעים, או אם אנחנו חוגגים עם הדודים שעוסקים במוזיקה, אז ההגדה מלווה בצלילי גיטרה ושירה.
יום אחד, כשאפסיק להתייחס לדעות של אחרים, ולמה שמקובל, אלך לחגוג את ליל הסדר אצל משפחות שונות של ידידים או אנשים שאני מכירה. זאת בהחלט תהיה חוויה מעניינת - לדעתי.
ועוד באווירת החג,
סיימתי את החולצה. ואפילו נשאר מספיק בד לעוד אחת.
עוד לא החלטתי איזה מהן ללבוש ליל הסדר.
| |
מצב משפחתי
אתמול בלילה אבא שוב התעצבן. בפעם השלישית בתקופה האחרונה. אמר שהוא הולך. שנמאס לו. שמעתי אותו עולה למעלה, לוקח משהו מהמחסן - שיערתי שמדובר בתיק. כמה דקות לאחר מכן הדלת נפתחה. הצפצוף הקולני של האזעקה של הרכב. רעש המנוע. הפעם זה היה אמיתי. הפעם באמת חשבתי שאבא לא יחזור.
אחרי כמה דקות הוא חזר. שלא כמו בסרטים, הבריחה התיאטרלית לא צלחה. השער של הישוב לא נפתח.
הוא אמר לאמא את המשפט המוכר: "או אני או הוא". הוא - כולה נער בן 18 שאמא עוזרת לו לעבור את השנה האחרונה בבית ספר. כן, הם מדברים הרבה. האם זה משנה? ועוד משפט, פחות מוכר שצרם לי באוזן: "איתך אני לא רוצה לחיות".
אני שונאת לשמוע את ההורים שלי רבים. זה מכאיב לי. הלוואי שהייתי נרדמת ולא שומעת את השיחה הזאת.
אחרי 24 שנים, גיליתי שמערכת היחסים של ההורים שלי לא משהו (בלי קשר בכלל לאותו נער).
בבוקר שמעתי את אמא מדברת עם חברה על מערכת היחסים שלה עם אבא במהלך השנים. על היחס של אבא כלפי אמא כשהיא חזרה מבית החולים עם אח שלי, או אחרי ניתוח. על הפעם ההיא שהיא הסכימה לו לשכב עם מישהי אחרת, כי היא הייתה אחרי לידה ראשונה. ועל זה שהוא עושה עניין, מתעצבן וכועס על אמא כשהיא חשבה לשכב עם גבר אחר. למה לו מותר ולה אסור?
אני נזכרת בכל מיני עדויות לכך, ששמתי לב אליהם בילדות שלי אבל לא נתתי להם את מלוא תשומת הלב.
אבא הוא לא אדם רע. הוא משכיל, בעל ידע רב. איש חינוך ובעל ערכים.
אני אוהבת את אבא. אוהבת גם את אמא.
כואב לי לגלות דברים כאלה על המשפחה שלי. ראיתי ושמעתי שזה קורה במשפחות אחרות, ולא ידעתי שגם כאן זה נמצא. בגידות. בעיות. סכסוכים. היו לי חשדות. שמתי לב לדברים שצפו מעל פני השטח. אבל הרוב היה מוסתר היטב. לכן לא חשבתי שזה עד כדי כך רציני. קורה שזוגות רבים, נכון?
אני מרגישה שהממלכה שגדלתי בה מתפרקת. אני בעצמי אמרתי לאמא שעדיף להפרד. אני חושבת שזה יעשה לה טוב. זה מה שאני הייתי עושה. הקושי בכל העניין זה נושא הפרנסה. אבא הוא המפרנס. לאמא יש תחום עיסוק שהיא מנסה לקדם.
איך היא תוכל להתקדם, ולקדם את העסק שלה, ללא תמיכה כספית?
ומי ינהל את הניירת, חשבונות, גביית כספים של העסק של אבא?
איך יראו החיים שלהם אחרי הפרידה?
איך יראו החיים שלי? של אח שלי? שלנו, כמשפחה מפורקת?
זה מפחיד. זה מעלה בי שאלות, חששות ותהיות לגבי המשפחה שאולי אקים בעתיד.
איך היא תראה? ואיך אדע לבחור את הגבר המתאים למשפחה שלי?
אחרי מעט הנסיונות הרעים שהיו לי עם מערכות יחסים, וחיי הנישואים הלא הכי מוצלחים של ההורים שלי, אני חוששת אפילו יותר להכנס שוב לקשר זוגי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
