רעש,אני שומעת רעש חזק שמתגבר ככל שאני מתקרבת.אני עוצרת לרגע וכורה אוזניי לצליל ההרס.
אני מתקדמת מהר יותר עד שאני רואה אותם מרחוק ..
אני קופאת.
הם ניצבים שם ,במרכז שדה הפרחים עם מכונות ענק.
הם הורסים את השדה שלי..הם הורסים את השדה שלו!
אני מתחילה לרוץ לעברם והרעש שמתחזק גורם לי לאטום את אוזניי בחדות.
*טאח*! הכף מטיחה באדמה עמוסת הפרחים *טאאח!!!* רגבי אדמה מתעופפים.
אני נעצרת חסרת נשימה ,ידי לוחצת על חזי ,עיניי פעורות מהמראות ..''מה אתם עושים ,בשם העין העצלה של צ'ארלי??''
אני נזעקת ''מה אתם עושים??'' אני שואלת על חוסר הצדק ,חוסר הצדק המשווע .
הם מבחינים בי ,הרעש מפסיק לרגע. ''מה את עושה פה ילדה ,לכי הביתה ,אנחנו עסוקים ''אחד מהם קורא
אליי תוך שהוא מוחה מצחו בתנועה עצלה. ''מה אתם עושים?..''אני חוזרת, אבל הפעם קולי שקט יותר.
אחד מהם נפנה עליי''העירייה החליטה להרוס את השטח ולהכין אותו לבנייה '' הוא מפטיר לעברי וחוזר לעבודתו.
משאיר אותי המומה מאחור,מעכלת את הבלתי אפשרי.
הם הולכים להרוס את השדה..
הם הולכים להרוס את השדה!
אני מתחילה לרוץ אחורנית ורגליי נושאות אותי הרחק משם ,
רחוק מהרעש.אני רצה עד לקצה גבולות השדה ואז אני קורסת .פשוטת איברים.אני נשארת בתנוחה הזו דקות ארוכות,
מתפלשת ברחמיי. אז אני מתקפלת באטיות לתנוחת ישיבה ומביטה במטושטש בעץ הגדול שמילים ספורות
חרוטות בו ..הקדשה שתיעקר..''כאן ניקבר טומי נילס ,חבר אהוב ומושיע לעת צרה ''
אני מתרוממת ובולעת רוקי בכבדות.אני עוצמת עיניים ונפרדת,נפרדת מהיקר לי מכל.
''אתה רואה טומי-טום הם שוב מנסים לעקור אותך מחיי,גם במותך''..
הדמעות כבר זולגות ואיני מצליחה לעצרן.
ולרגע,לרגע קט אני מצליחה לדמיין תשובתו,תשובת כתום השיער ומנומש הלחיים ''באמת נלי חומד ''
אני שומעת את התשובה השובבה שלו ''נראה לך שהם באמת יצליחו ?!'' צחוקו מהדהד
בפעמונים קטנים ותמימים ''אני תמיד אשאר איתך.כאן-'' הוא מצביע באצבעו החיוורת והארוכה בעוויה קלה
על רקתו ''או כאן..'' קולו נמהל רכות.הוא מניח את כל כף ידו על חזהו,היכן שאמור להיות לוח
ליבו המדמם.אני מביטה בדמותו שאט אט נעלמת ומתמזגת עם האוויר ''לא טומי!!הישאר איתי בבקשה !!''
אני מושיטה ידי לאוויר הריק,מגששת אחרי הבלתי מצוי..''אני לא הולך'' הוא מחייך אליי,קרני השמש
נשברות בעיניו הבהירות ''אני תמיד איתך..''קולו נחלש ואז הוא נעלם סופית ''לאאא..'' זעקת השבר
מפלחת את האוויר . אני קוברת פניי בידיי ואז מתרוממת בעיניים כבויות..
רגל אחר רגל..ומתחילה לצעוד לעבר האופק,מרכז השדה הגדול.
אני קוטפת פרחים אחדים שנשתלים בשמלתי הבלויה והדהויה ..מתעלמת מהרעש
החזק שממסמר כל ישותי ,ממשיכה ללכת עד למרכז אבל סחרחורת קוטעת אותי..
לא נותנת לי להמשיך..
אני קורסת.
רעש,
אני שומעת רעש חזק שמתגבר ונעטף בפרחי בר פראיים.
******
בבלוג זה
בכל הבלוגים
