***
טאח!
אני מטיחה אגרופי בשק האגרוף התלוי למולי.
טאח! טאח! בום!!
כפפות האגרוף האדומות שלי מתכווצות כך פעם מחדש.
אני מתכוננת למכה הבאה אבל קול עוצר בעד,רעש חריקת דלת.
אני מסתובבת מתנשפת, יד אחת נחה על לוח לבי המטורף .
הוא עומד שם,ידיו שלובות על חזהו.
הוא נשען בנינוחות בולטת על משקוף הדלת.
אני מחכה כמה דקות ואז פורשת מהמשחק שלו.
אני מסתובבת חזרה אל השק אבל נעצרת,קולו מונע בעדי ''תלמידה חדשה ,אה?!''
אני קוטעת את זה עוד לפני שזה מתחיל ''אתה לא רואה שאני עסוקה?'' אני פונה אליו ברמיזה עבה.
''אני רואה שלא כדאי להרגיז אותך '' הוא אומר ,מבטו נעוץ בבגדי האימונים שלי.
אני מזעיפה פנים.
''כן?'' אני מרימה גבה ''אתה בהחלט חד הבחנה '' אני מכווצת אגרופי למכה מלאת עצבים.
גיחוך,
''כן...אומרים לי את זה הרבה ''אני לא עונה ,מוחה בכף ידי את מצחי .
אין ספק שזה המצב בו הכי לא רצוי למצוא אותי
''נימוסים להפליא...'' קולו מפלח את הדממה מחדש.
הוא מתחיל לצעוד לעברי באטיות ''אוה ,בוודאי!!פשוט לא מכובד שאענה לך...אני הרי חסרת כבוד לעומתך''
אני לא שומעת תגובה וממשיכה ,אבל אז לפתע הוא לידי - עיני הטופז שלו נעוצות בעיני .
''כן ,אני בהחלט מסכים איתך '' אני נוחרת בבוז.
הוא מחייך,שיניו הצחורות נוצצות.
אני חוזרת לשק האגרוף.
טאח! בום!בום!טאאאח!!
'''את יודעת...בדרך כלל אנשים נורמליים מתקנים את הטעויות שלהם...את יודעת -מנסים להשתפר...''
הוא מדגיש כאילו דיבר אל מוגבלת . ''כמה חבל שאני לא נורמלית '' אני מפטירה בחוסר צומת לב ,
מנסה להדחיק נוכחותו,שתיקה קצרה.
''אין לא נורמליים - יש מוגבלים שאין להם סיבולת להישאר במסגרת '' אני לא יודעת אם הוא מתכוון ברצינות או בצחוק.
אני נושכת שפתי התחתונה ''אתה רומז שאני מוגבלת?'' אני פונה אליו,הדם זורם ומציף את לחיי ''תביני את זה איך
שבא לך ...'' הוא זורק,קצה שפתו העליונה נמתחת בחיוך דק.
הוא מחכה לתגובה מצידי ,אני רואה את זה בדריכות המצפה האופפת את פניו המעוטרות בלעג קל .
''אחלה...אני מסכימה עם העובדה שאני בעלת מוגבלויות .כן ,זה אפילו הגיוני מאוד ...''
אני מושכת כל מילה ומילה ,מדמה עצמי כמהורהרת ''אבל אתה יודע מה ?'' אני לא נותנת לו שהות לענות
''לפחות אני חיה !'' אני מטיחה בו ''לפחות יש לי אידאל לחיות למענו...לפחות יש לי מטרה!''
אני לוהטת ,מרגישה באדרנלין הגובר הזורם בעורקיי ''לעומת זאת ...אתה-''
אני מייצבת נשמתי ,נרגעת אט אט ''אתה נראה כמשועמם חסר תכלית '' אני סורקת את התנוחה השאננה
שלו שנעשית דרוכה ''אתה נראה יותר אחד שמקבל מה שהחיים מפילים עליו ,לא מנסה להילחם על זכות הקיום שלך,
על הזכות שלך לחיות...'' אני מתנשפת כמו אחרי מרתון ,עיניי רושפות ''ואתה יודע מה למדתי מהנסיון המר שלי?!''
אני שוב לא נותנת לו לענות ''שאם אתה לא נלחם על הזכויות שלך ,אין מי שילחם למענן'' אני גומרת.
מילותיי גוועות ,צופה בגופו שרפה...הוא מכניס ידיו לכיס מכנסו ,מתבונן בי בשתיקה.
''אז גם ניסיון שי לך... '' הוא מפטיר ואז מסתובב.
אני נועצת מבט בגבו ...לא מאמינה ,לא ציפיתי שאגיע למצב של נאום כזה בפני אדם שאך פגשתי...
שאיחשף כך בפניו...
הוא מגיע לדלת וכבר כמעט יוצא ,ואז נראה כאילו נמלך בדעתו .
הוא נעצר.
רעש צעדיו המשתרכים אחריו דומם.
''את יודעת מה...-גברת-מטרות-נעלות-שלא-מוכנה-לחשוף-את-שמה?''
הוא אומר מבלי להסתובב ,נעצר לרגע ...שואף אוויר.
''יש אנשים שחיים רק בזכות העובדה שזה לא חוקי להרוג אותם-'' אני קופאת,הלומה.
''קחי לך את זה בתור נקודה למחשבה..''הוא מפטיר ואז נעלם בקצה המסדרון ,
מותיר אותי חיוורת מתנשפת רפוית איברים.
לעזאזל!
אני בועטת בשק בכוח .
בווום !!!!טאאאח!!!
טאאאאחחחח!!
***
איך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
