היי,
אני יודעת שהמון זמן לא העלתי שום דבר-
לחץ.
אני נכנסתי עכשיו כי אני בתחרות למרות שאני יודעת שאחרי הקטע הזה אני בטח אודח כי גם זה קטע גרוע וגם
הוא לא כל כך קשור לתמונה ...
תיאור תמונה-
רואים דמות מחזיקה בסורגים.
אני לא יודעת למה ,פשוט חשבתי על הקטע הזה..
כאילו הדמות משוועת לצאת.
אולי תבינו שתקראו...
ועוד משהו-
תודה רבה רבה רבה לכל מי שמגיב ונכנס .
השבוע ראיתי מה זה מנויים - איזה כיף שיש לי:)
וגם היו לי הרבה כנסית-יאאאפי=)
כל מילה הכי קטנה באמת עושה לי את היום!
ו-
אני בתקופה מאוד מסובכת ומוזרה ,
מסוג התקופות שפתאום נוחתות עלייך מליוני תובנות ואתה לא מסוגל להיתנער מהן ,
ואתה שוקע....ושוקע...
באמת שאני עושה מאמצים לגמור את הפרק השלישי
אבל בגלל שזה רק סיפור לבלוג זה די נמרח...
אז
סבלנוווות!
ובקשר לסיפור-
משהו באמת קורא אותו?כי חבל על כל אנרגית שווא.
תענו.
אדוני.
''תביאי לי כוס מים,אמה?''
זה אדוני,הוא מבקש ממני.
''כמובן אדוני'' אני חוצה את המרבדים הזועקים בצבעי יין עמוק,
אפשר גם לראות את זה כמרחצת דם אחת גדולה -
תלוי כמה זמן אתה גר באחוזה .
כוס המים רועדת מעט כשאני מגישה אותה לאדוני.
דמותו זוהרת בלהבות האח השורק בפיצפוצים קטנים...
זהו הרחש היחיד שנשמע ,אפשר כמעט לחשוב שזהו ערב רגיל ...
אפשר -
אלמלא הדריכות המעטרת את פניו הזועפות בהרהור על כורסת העור כבדת הממדים ...
אני חוזרת לעבודת הרקמה שלי.
היא כחולה,עננים קטנים מעיבים בצידיה ,אבל החופש מורגש .
צליל חריקת העץ מעורר אותי מהרהורי .
הוא כל כך מבהיל אותי עד שאיני שמה ליבי למחט שחודרת לעורי -
הרעש כל כך לא צפוי בהתחשב בשכבות השטיח העבות ,
האפשרות היחידה שעולה בדעתי היא עוצמה כמעט לא ניתנת לתפיסה -
אני קופצת ממקומי .
''אדוני?!'' אני נזעקת בו במקום למראה סערת הרגשות הכמעט לוהטת בפניו.
אני נרתעת מעט אחורנית מהכעס האלים המניע ידיו.
''אדוני?!'' הפחד שלי גורם למבטו להתמקד בפניי .
''לכי אמה,עלי לחדרך ותנעלי את הדלת '' הוא מורה באמתו ''אבל אדוני-'' ''-עכשיו אמה !עכשיו!! ''
הנהמה מעשתת אותי ואני מסתובבת במהירות לגרם המדרגות ,כשאני רחוקה משדה ראיתו .
אני מתחילה לרוץ ,מועדת וקמה שוב ושב משמלתי הארוכה .
אני פותחת את הדלת במהירות וטורקת אותה,נשענת ,מחליקה מתנשפת עד לרצפה הקרה של חדרי האפרורי.
אני אוספת רגליי לחיכי וטומנת ראשי .
הוא תמיד הפחיד אותי כשהיה מקבל התקף ...
לפתע קירות חדרי רועדים מזעקה חנוקה -מזעקת טרוף עצורה .
זה רק מזכיר לי עד כמה אני שבויה בידיו,עד כמה עוצמת הקללה חזקה.
בדרך כלל הכל היה שקט ,אבל כשהתקף היה פוקד אותו עיניו השחורות היו הופכות לתהומות השאול ושער הזפת שלו נעשה סתור ופראי.
ואין אף אחד שיכול לעזור לי ,אנחנו לגמרי לבד באחוזה העתיקה ,
אין מי שיציל אותי מידיו.ף
אין לי מושיע-
אין לי תקווה .
אני נזכרת בעבודת הרקמה שלי שואדי נשארה זרוקה על המרבד הרך מול האח.
שמיים,נוף פראי אבל במפתיע רגוע מאי פעם...
אופק שנפרש עד אין סוף -חופש :דבר המוגדר אצלי כאינו עומד למימוש .
רוח מערבית חודרת מבעד סורגי חלוני העקומים המתקלפים מחלודה.
החדר אותו בחרתי לעצמי הוא החדר הקרוב ביותר שיכלתי למצוא שדומה לביתי -
כלומר לבית שהיה לי .
החדר הפשוט ביותר בחדרי האחוזה ,חדר מתוך אלפי חדרים שלעולם לא יאכלסו ,או אולי רק על ידי בעלת קללה כמוני.
כמה נפלא -עוד מקוללת .
אני מתכווצת כשעוד זעקה נשמעת ולאחריה קול שבירה חד .
אני בולעת רוקי ומנסה לנחש מה שובר אדוני בשיגעונו -
כיסא,בקבוק, או אולי את כוס המים שביקש ממנו...
כוס שהובאה לפניו כדי להרגיעו ,כמה מוזר שהיא אכן הרגיעה ,רק בשונה ממה שציפיתי .
שונה עד יראה.
אני מבחינה בטיפת הדם הקטנה שזולגת לאיטה במורד זרועי - שביל עקוב דם, החתך מהמחט.
העבודה שלי.
אני מישירה מבט לחלון מיותם הזכוכית העקום במסילתו ומדמה עצמי לציפור .
ציפור שעפה מבעד לכלאי ונוסקת לנקודה הרחוקה ביותר.
והיא לבנה וצחורה מכל עול .
אבל זאת אני,
אז אני שוברת לה כנף ומעקמת את רגלה האחת...
והיא הופכת לשחורה ,נוצותיה נוצות עורב...מקורה פעור-זולג...דם?!
אני מתנערת לקולה של הדממה ...
אני מתנשפת ,קמה ממקומי תוך מתיחת איבריי הרפויים.
התקף אחד עבר,
אני אוגרת כוחותיי...
כי בסופו של התקף אין שום תקווה ,
אין רווחה ...
זה רק אות לתחילת שרשרת התקפים חדשה .
כי זאת אני -אמה .
מקוללת שלא יכולה לשכוח זאת .
שלא יכולה לברוח למציאות אחרת.
כלואה -
בלי עתיד
בטירת
אדוני.
-
אוקי,זה רק נגיעה קטנה מאוד מאוד ממה שעבר לי בראש וממה שיכלתי להפיק אבל באמת שאין לי כוח
באלי פשוט ללכת לישון ולא לקום.
אני לא רוצה לדכא או משהו אז סורי וחג שמח.
(מקווה לתגובות ולהצליח בכלל לעבור שלב עם הקטע הזה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
