We are mentally il,we are lairs-becase we make other people think that we are normal/

היי!
חזרתי עכשיו מהסרט 'המסע אל האי המסתורי'...
אוקי,זה אחד הסרטים הקורעים - במיוחד בתלת מימד!
מומלץ בחוום!!

2. הינה קטע שכתבתי לתחרות כתיבה,
מקווה שתהנו!!!

אבסורד.

""כל האזורים להתפנות מיד לשטחי מקלט" נשמעת אזעקה "אני חוזר שוב -להתפנות עכשיו!" 

.אני מורידה בתנועות מגושמות את מדי המפעל,זה לא היה מצב נדיר האזעקות אצלנו והודעת ההתפנות ..אבל היה משהו שונה,אולי הייתה זאת נימת הבהלה הדחופה של הכרוז -שרמזה על הסכנה הטמונה במקרה הזה בשונה ממקרים אחרים ..

אני לובשת את המעיל הצהוב בסירבול וסוגרת את הרוכסן גבוה במעלה צאוורי. מנהל העבודה כבר התחיל לפנות אנשים ,הבעת פניו לחוצה ודרוכה "מה איתך?" הוא קורא אליי ולא מחכה לתשובה - עובר לעובד אחר.

אני לוקחת את התיק שלי ומתחילה ללכת אחרי זרם האנשים שפונה למקלטי המפעל.

ריח חנוק אופף את האווויר ואני משתעלת בחזקה. אני יורדת במדרגות העץ החורקות..מדרגה מדרגה..עד שאני גומרת לרדת את שלושת קומות המרתף.

דלתות הפלדה הכבדות נפתחות ברעש חריקה חזק ועובדי המפעל נדחקים בכוח המהול בבהלה שגוברת,אני כבר כמעט נכנסת - רגל אחת כבר בפנים וחצי גופי רוכן כלפיי האולם רחב היידים עד שפתאום מחשבה מסתננת למרכז מוחי 'המכרה! -הוא ..במכרה,המכרה יכול להתפוצץ!! הוא בוודאי לא שמע בכלל את ההודעה!'
דבר אחד נקלט בראשי בסופה של שברירית השנייה -"הוא בסכנה " 

.אני חוזרת בי ומתחילה לרוץ אחורה,נתקלת בזרם בעוצמה חזקה "זוזו"אני מתחננת ונדחקת בהמון הפראי.

מנהל העבודה רואה אותי כשאני כבר גומרת לעלות את הקומה האחרונה ואני מנסה להתחמק ממבטו..נדמה לי שהוא קורא אליי משהו, אני מתעלמת.דלתות הכניסה האוטומטיות כבר כמעט נסגרות כשאני נדחקת ביניהן.אני נושמת אנחת רווחה כשאני בחוץ,אני מריחה מאוחר מידי את ריח העשן הסמיך שבאוויר וריח הדלק המגרה .

הדלתות ננעלו.

הבהלה סוף סוף מתחילה לנתב דרכה במעלה גופי ,חוש ההישרדות שלי ניצת ואני מתחילה לרוץ לכל כיוון כלשהו שאני מבינה שהוא הדרך למכרה. ראותיי כבר מכבידות עליי ואני מרגישה עקצוץ בדיוק כשפיצוץ אדיר נשמע בכל רחבי הרחבה.אני בולעת רוקי בכבדות ועיניי רצות בפראות סביבי. 

אין אף אחד, המקום שומם .ספקות מתחילות לעלות במעלה גרוני, הם חונקות אותי ואני משתעלת -בקושי מצליחה לשמור בי נשמתי ..
*בום*!!!!!!

 הרעש האדיר גורם לאוזניי לצפצף ,ניצוצי אורות ניראים מקרוב, מקרוב מידי.

אני נופלת על האדמה בפרץ אנרגיה אדיר,ראשי מוטח רגבי האדמה ואני מרגישה במעומעם כאב באיבריי הקפואים.
*בום!!* 

עיניי נעצמות כמו מעליהן בעייפות לא מובנת. ולרגע הכל דומם,שקט אופף הכל ..סוג של רוגע אבסורדי..
ואז בבת אחת כל הגלים מתחילים להתנפץ בכאבים לא הגיוניים,אני לא מצליחה לחלץ אפילו אנחה מגופי הדווא.אני מרגישה את העלטה מתקרבת בצעדי ענק ...*תם,*תם*,תם*..-
"לא!!!"אני פתאום שומעת זעקה שמסלקת את החושך בכל כוחה "אנני!,לא!" צעדי ריצה שמתקרבים "מה את עושה פה?!" יאוש מוזר נשמע בקולו של הדובר ..ובצלילות רגעית אני מצליחה לזהות את בעל הקול המוזיקלי ביותר בנמצא "המקלט! למה את לא במקלט?!" אני מרגישה אותו נרכן לעברי,ידיו המיובלות מעבודה קשה מסיטות את שערי לצדדים."יקירה.."קולו נשבר,אני ממצמצת-מנסה לפזר את העננים השחורים שמכבדים על עיניי ואינם נותנים לי לראות מלבד תהום ואויר שחור וסמיך. הצל שעל פניי זז מעט ונראה שהדמות מתעשתת "חייבים לפנות אותך מפה!" הוא אומר ונחישות מתגנבת להילת גופו.זרועותיו החזקות אוחזות בי ובעירפול חושים אני מרגישה את האוויר הולם בפניי כשאני מונפת בבת אחת באוויר." עוד קצת יקירה..עוד קצת" הוא מסתובב סביב עצמו, הסחרחורת בראשי רק מתגברת והזמזום באוזניי מחריש ומותח כל עצביי " כואב לי..אני..זה כואב לי!" אני נאנקת כשכאב חד לופת את ראותיי,אני נחנקת "לא,לא לא! רגע אנני..עוד מעט.." הוא נשמע בהול ואני יודעת שהוא מתחיל לרוץ מהטלטלות שעוברות בכל גופי " למה יצאת אנני?" הוא מנסה להסיח דעתי מהכאב תוך ריצה מהירה "אנני,למה יצאת מהמפעל? היית צריכה להיות עכשיו במקלט" הוא חוזר על שאלתו שוב ונימת דריכות עוטה כל הבהרה ..אני מרכזת כל כוחותיי "פיצוץ-אתה-מכרה..אני-לחפש-אחרייך.."אני פולטת בעוויה
אני כמעט נחנקת מהפתעה כשהוא עוצר, המום. "יצאת לחפש אותי אנני?..לחפש אחריי?" הוא אינו זז,כנטוע. "אתה היית במכרה..מכרה-אין-מקלט.."אני ממלמלת חלושות כשהערפל עוטה עליי מחדש.."אנני, אוי ..יקירה.." קולו נשבר ואני מרגישה אותו מניח אותי בזהירות בצד השביל.בטיפת הגיון אחרונה אני מבינה מה שהוא מנסה להדחיק-אין לנו מקום מקלט, אין לי הצלה. הוא קורס על ידי וידו סוגרת עליי.שפתיו מרפרפות על פרקי אצבעותיי.אני נושמת במהירות נשימות רדודות וריח גופו המשכר מסתנן וחודר עד תוככי ליבי המשתולל בחזי."אנני.." הוא חודר אך בקושי מבעד לחומות ,מנסה להשאיר אותי בהכרה עד כמה שאפשר "את יודעת על מה חשבתי כשנשמעה האזעקה?" הוא אינו מחכה לתשובתי "חשבתי עלייך.." קולו רך במידה כמעט בלתי אפשרית "חשבתי עלייך וליבי גדש ועלה מגדרו כי ידעתי שאת מוגנת..כי חשבתי שאת מוגנת " הבל פיו על פניי...

נשמתי נעצרת.

."אנני!" אני מנסה לחזור לנשימות קצבות..בשבילו.

 "אני אוהב אותך יקירה..יותר ממה שאהבתי אי פעם .." ואז הוא רוכן כך שדבר לא יפריד בינינו ואני עוד מצליחה לראות את פניו המושלמות שזוהרות בהילה קורנת,ואז הוא מאחד שפתינו בנשיקה אחת ואחרונה..הנשיקה המושלמת ביותר..
אני נצמדת אליו בנשימות האחרונות ..מרגישה דופק ליבו, מרגישה את שיערו הרך ..

מרגישה אותו.

ולרגע אני מרגישה אושר..וזה כל כך אבסורדי..

איזה אושר אבסורדי..
ואז השחור עוטה עליי וסוגר לבלי שוב.

***

תגיות לתחרות: מוות,עיר,בריחה,חיבוק,יריות

***

כן,אני יודעת שיש לי הרבה קטעים עם ''בום''ים...

סורי *_*

מצפה לתגובות 3>