קטע לתחרות כתיבה.
אויש,כמה שהוא נוראי .
אני חושבת שכרגע אני אשאיר את זה בתור ההגשה שלי כי הולכים להיות לי שבועיים מאוד עמוסים ואם יהיה
לי זמן אולי אחפש קטע שכתבתי פעם שנורא קשור לתמונה לתחרות.
תאמינו לי שהקטע יהיה פי כמה יותר טוב מזה.
והרבה יותר מתאים לי...
ואם לכמה ממכם יהיו טענות שזה לא ממש דרך זווית ראייה של ילדה אז-
כן,אני כבר לא בדיוק ילדה
גדלתי עם הזמן..ויש בהחלט המון מקרים שאני כן יכולה לכתוב ושיצא לי טוב ,
לא הפעם.
טוב...לא נורא.
ואחרי חפירות אינסוף -
ההגשה -
הנה התמונה.
ילדה רעה.
"חכי פה ,אבוא לקחת אותך עוד מעט"
אני לא רוצה לחכות.
"אמא אני רוצה לבוא איתך" אני מרימה את עיניי לעברה,מתחננת.
אני נדחפת למדרכה הקרה בכוח,"חכי פה ילדה רעה,אל תתוכחי עם אמא שלך!"ועוד היא מוסיפה "איפה אבא שלך שיחנך אותך,הכל הוא הפיל עליי!!"
וכבר היא רחוקה, ואינה מסתובבת להביט בי ולו פעם אחת.
אז אני יושבת בשקט,הרחוב שקט ורק הצליל המתרחק של נקישות העקב נשמע.
אני מחכה.
קר לי, גם לדובי קר.
והוא רועד בין ידי ושותק.
"אני לא אעזוב אותך ,דובי .אני אהיה אמא טובה..." ואז אני כמו תופסת את עצמי " גם לי יש אמא טובה, נכון דובי?! " איני מחכה לתשובה "רק שקשה לה לפעמים,לכולם קשה. " ואז אני עוצרת לרגע,שותקת " גם לאבא היה קשה, והוא לא חזק כמו אמא,הוא עזב...אמא אומרת שזה בגללי,אתה חושב שאני אשמה דובי?אני לא התכוונתי להיות רעה.." אני מאמצת אותו לליבי " אמא כל הזמן אומרת לי שאני ילדה רעה, אני באמת משתדלת לעזור לה...וכשהיא אמרה לי לשטוף את הסירים שטפתי וסידרתי את כל החדרים ואפילו את ביקשתי מאליעזר שייתן לי לטאטא את חדר המדרגות במקום אמא..." אני מפסיקה לרגע, כמו מחכה למענה ...אבל הרוח היחידה שמשיבה לי,בשריקתה הגוברת.
אז אני ממשיכה.
"ובאותו יום אמא הייתה טובה אליי,היא הרשתה לי לשחק קצת על הבובה ואפילו קלעה לי צמות..אבל בארוחת ערב ביקשתי עוד מנת מרק, ואז הכל נהרס היא הפכה לאדומה וצעקה עליי שאני רוצה לגזול ממנה כל מה שיש לה ושאני בכוונה לא רוצה שתהיה חזקה...אז הבאתי לה את התפוח שלי, אתה מבין - הגננת אומרת שפרות זה מחזק..." אני עוצרת למשמע קול פסיעות קרב.
אמא?!
לא,זה איש זקן .שערותיו צומחות כמו בלי שליטה על ראשו והוא נראה כבעולם משלו, ואם לא אז לפחות הוא חושב כך. ואני רואה זאת בתנועות ידיו הגדולות - העוטפות ,האוחזות בכל החלל סביבו ...
או שזה סתם כתופעה משכרונו -
זה סתם השפעה חולפת.
כמו כשאימא משתכרת...
אני מתכווצת ,מחבקת חזק את הדובי.
הוא מתיישב למולי,אני מביטה בו.
קול?
לא,משב רוח.
אמא?
לא, עוד הולכת רגל.
אולי התחושה הרעה הזאת בבטן,שלופתת וחונקת זאת סתם תחושת רעב?
הלוואי.
אני עוצמת עיניים ומתרכזת בדבר אחד דורש מיקוד.
הדובי שלי.
השיכור העייף ממול מפהק,אני רואה את שערותיו האדמוניות...
האם גם אמא שלו קיללה את צבע שערו?
האם רק שלי?
אני לא רוצה לבכות.
לא מגיע לי לבכות,אין לי זכות. אני ילדה רעה...רעה רעה רעה !!
אמא צודקת.
אמא תמיד צודקת...והיא אמרה פעם שגם אבא היה חכם.
אולי.
יש לי הרבה, יותר ממה שיש בוודאי לשכני ממול -
יש לי אמא,היה לי אבא,אני אוכלת לחם,וגם פרות...ירוקים ואדומים,כמו נקודות מרירות - מתוקות .
ודובי.
אחד מיוחד ,רק. שלי.
וזה לא משנה שאני לבד עכשיו.
ואני תמיד כל כך אנוכית כשאני מדמיינת לעצמי קצת יותר...
אני רעה.
רעה רעה רעה!
מגיע לי שאמא תעזוב אותי.
כל כך אגואיסטית קטנה ורעה.
אני בוכה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
