We are mentally il,we are lairs-becase we make other people think that we are normal/

קטע לאתגר -

***

''לפתוח את הדלת!'' נשמעות הצעקות במקביל לקול הדפיקות הרמות.

אני נאלמת דום ,בבת אחת קופאת במקומי .

''קדימה!לפתוח את הדלת ,עכשיו!'' אני מנסה להתעורר ,אני מנערת ידיי שרועדות ללא שליטה ...

הדלת נפרצת באחת ,אני רואה אותם -מזנקים לפנים כמשחרים לטרף.

אני נישאת משם,עיניי אלו הן האיבר היחידי שנע בגופי שכמו נשאר בדירה הקטנה.

אני נגררת על פני הרחובות המוכתמים בדם ,שריחו הטרי עוד מעפש את האוויר .

כושר הדיבור עדייו אינו חוזר אליי ואני נדמת כאילמת .

זה לא עוזר לי .

אנחנו מגיעים לכיכר ההומה , עוויה עוברת בפניי כששיברי זיכרונות מוצאים דרכן אט,אט אל מוחי...

דירה...אימא,אבא...הנס...הנס !

אני מתנערת באחת ,פניהן של החיילים נראות מופתעות מעט לפני שמתעוותות להבעה קרה ואכזרית.

הנס!הנס! אני כמו נזעקת בלבי ,והוא הרי צריך לחזור עכשיו לבית,אחרי יום עבודה מייגע שמשכורתו אך בקושי מצליחה לאפשר לנו תת תנאים.

אבל אין מה להתלונן ...

המחשבות עוטפות אותי כמו זמזומי דבורים והרשת שכמו חסמה את הדרך אל מוחי נקרעת בבת אחת,

בדיוק שצעקה חדה מפלחת את האוויר .

והיא שונה - לא בגלל הקול החזק ,זה מאוד נורמלי בזמנים אלו...

בגלל עצם הרעיון שניצב מאחוריה...כמו מנסה לעצור את העולם,הררי כאב ,הררים חסרי תקווה המקווים להתנפץ.

''מרי!'' אני מצליחה לשמוע את ההבהרות החדות ''לא!'' .

אני מסובבת אך בקושי ראשי ,רואה אותו -

רץ כאילו חייו תלויים בכך ,כאילו רץ לעצם חייו...

טאח! המכה החזקה המוטחת בי מהגרמני על שהפניתי ראשי לאחור - ממוטטת אותי ,אני קורסת על הרצפה.

זרזיף קל של דם מחל לזרום מבעד לפצע שנפער ...

''מרי ,לא!! מה אתם עושים?!'' אני עוצמת עיניים ,מחכה למשהו שיגאל אותי מייסורי .

צל,והוא כמו מגונן עליי...

תמיד אהבתי מטפורות .

הצלילים מתחילים להיטשטש וצורות משונות באדום זרחני ובירוק וצהוב ,מופיעות לנגד עיניי מבעד למסך השחור...

אני מרגישה משהו מנענע ידי,מישהו.

מיד לאחרי כן באה הלחישה הנואשת; ''אוה, מרי,אנא!...בבקשה ,לא!!!'' אני מסתובבת בעל כורחי ,הקול כמו מנסה בכוח להוציא אותי ממערכת השלווה הדוממת אליה נקלעתי .

''את חיה...את חיה...'' הוא ממלמל וכמעט שאני מדמיינת את מבט התסכול שמופיע בפניו כשהוא יודע שאין לו יכולת לעשות דבר...

שאפילו הזמן שהוקצב לנו בלי דעת כבר מגיע אל קיצו .

אני מתחילה לאהוב את הערפל הקר הזה ,הוא נותן תחושה של חוסר מודעות ...

כאילו שום דבר עוד לא נגזר ,ובזמן החסד הזה אני מדמיינת לעצמי אינספור סיטואציות כל כך לא אפשריות :

לשרוד,להיות עם הנס ,להתרחק מגוש השנאה הזה...

להמשיך לחיות...

''מרי,הישארי ממוקדת '' נשמעת הבקשה הנואשת תוך שאני מרגישה ידיים נכרכות סביבי ומרימות את גופי המכונס בעצמו .

והנה, ואני מרגישה טוב יותר ...

מרגישה את הקור העז,במקביל לחמימות ידיו של הנס...

אבל זה נקטע,כמובן...והרי חשבתי שזה ימשיך?

הערפל לא היה נותן לזה לקרות.

''תוריד אותה מיד!'' קול הנשק הנדרך.

פעימה אחת מחסירה מלבי .

אני ממשיכה לשקר -

והנה אני אימא ,והנס יושב על לידי במרפסת ,חיוכו הצחור מסנוור אותי....

'

'מרי אני אוהב אותך ,בבקשה...לא'' קולו החנוק כמו משתלב בפנטזיה הנארגת בראשי ומבלי לשים לבי על כך חיוך נפרש על פני...

וכאילו כבר אינו שם ,וכאילו אני רמה אחת מעל כולם,

הכל מטשטש לכדי אנקות חלושות,ואני כבר חיה בתוך החלום...

לא חשה את הצמרמורת האחרונה כששפתיו נצמדות אל מצחי ,לא מרגישה את ידו הנקרעת מידי...

לא שומעת את קול הירייה החד שקוטע צעקת אבל מרה ...

והרי תמיד אהבתי מטפורות .

ואולי זה טוב ,איני יכולה לדעת -איני מסוגלת לחשוב עוד.

התקווה משתלטת עליי וחונקת אותי ברצועות הבד הרך הזה...

לא נותנת לי לזוז ...

הבעיה בשקרים -

זה שהם עולם שלא נגמר...